מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 23

משנה

עֲרָבָה גְזוּלָה וִיבֵשָׁה, פְּסוּלָה, ואף כאן הטעם בגזולה הוא משום מצוה הבאה בעבירה, וביבשה משום שאינה 'הדר'. וְשֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פְּסוּלָה, וכפי שהתבאר לעיל, שכיון שהיא עומדת לשריפה, הרי היא כמי שאין לה שיעור. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, וְכן אם נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה – מין דומה לערבה, שעליו עגולים, פְּסוּלָה. ערבה כְּמוּשָׁה – יבשה במקצת, אוֹ שֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצַת עָלֶיהָ, ונשארו רובם, וְערבה שֶׁל בַּעַל – הגדילה בשדה וצומחת ממי גשמים, כְּשֵׁרָה, ואף שנאמר בתורה (ויקרא כג מ) 'עַרְבֵי נָחַל', אין זה מעכב שיהיו הערבות צומחות דוקא על שפת הנחל, אלא באה התורה לתאר את מין הערבה, שהוא מין שצומח בדרך כלל על שפת הנחל.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בתורה (ויקרא כג מ) 'עַרְבֵי נָחַל', אלו הן ערבות הַגְּדֵלוֹת עַל הַנַּחַל. דָּבָר אַחֵר – דרשה אחרת, 'עַרְבֵי נָחַל', שֶׁעָלִין שֶׁלָּהּ מְשׁוּכִין – מוארכים כְּנַחַל. תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, 'עַרְבֵי נָחַל', זהו מין ערבות הַגְּדֵלוֹת עַל הַנַּחַל, פְּרַט לְצַפְצָפָה – למעט את מין הצפצפה, הַגְּדֵלָה בֵּין הֶהָרִים. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵיזוֹ הִיא עֲרָבָה וְאֵיזוֹ הִיא צַפְצָפָה, סימני העֲרָבָה הם שהקָנֶה שֶׁלָּהּ אָדֹם, וְעָלֶה שֶׁלָּהּ מָשׁוּךְ – מוארך, ואינו עגול, וּפִיהָ חָלָק – החלק החיצוני של העלה חלק, ללא 'שיניים'. וסימני הצַפְצָפָה, שהקָנֶה שֶׁלָּהּ לָבָן, וְעָלֶה שֶׁלָּהּ עָגֹל, וּפִיהָ – החלק החיצוני של העלה דּוֹמֶה לְמַגָּל, שהוא מלא שיניים.

מקשה הגמרא, כיצד ניתן לומר שסימן הצפצפה הוא בכך שפיה דומה למגל, וְהָתַנְיָא בברייתא אחרת, שאם עלה הערבה דּוֹמֶה לְמַגָּל, שהשיניים נוטות רק לצד אחד, כָּשֵׁר, וְרק אם הוא דוֹמֶה לְמַסָּר, ששיניו בולטות לאמצע, ואינן נוטות רק לצד אחד, פָּסוּל. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – ברייתא זו ששנינו בה כך, שאם פיה כמגל כשרה, היינו בְּמין ערבה ששמו 'חִילְפָא גִּילָא', וְאָמַר אַבַּיֵּי על מין זה, הַאי 'חִילְפָא גִּילָא' כָּשֵׁר לְהוֹשַׁעְנָא, אף שיש לו שיניים, ועל זה אמרה הברייתא שזהו רק בשיניים הדומות למגל ולא למסור, אבל שאר מינים של ערבה פיהם חלק.

משנה

בתורה לא התבאר בפירוש מה הכמות שיש ליטול מכל אחד מארבעת המינים, משנתנו מביאה מחלוקת בענין זה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, צריך האדם ליטול שְׁלשָׁה הֲדַסִּים, וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, וְלוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, ומוסיף רבי ישמעאל ואומר, וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם מההדסים קְטוּמִים, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ קָטוּם, כשר, ובגמרא מבואר שרבי ישמעאל חזר בו מדבריו הראשונים, והוא סובר שאין צורך בשלשה הדסים, אלא די באחד, ולכן אם אחד מהם אינו קטום, כשר. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן – שלשת ההדסים קְטוּמִים, כשר, כיון שהוא סובר שקטימה אינה פוסלת בהדסים, לפי שהעלים העליונים מסתירים את הקטימה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאֶתְרוֹג אֶחָד וְלוּלָב אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אֶחָת.

גמרא

הגמרא פוסקת את ההלכה בענין המחלוקת שבמשנתנו: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן, שאפילו אם שלשתם קטומים, כשר.

הגמרא מביאה ברייתא בענין דרך נטילת ארבעת המינים: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָכוֹל היית לומר שיַאַגְדֵם כּוּלָּם כְּאֶחָד, ואף האתרוג עמהם, אֲמַרְתְּ – יש לך לדחות זאת ולומר, וְכִי נֶאֱמַר 'פְּרִי עֵץ הָדָר וְכַפּוֹת תְּמָרִים', שאז היתה האות וי"ו מוסיפה על הענין הראשון, והיינו לומדים שיש לאגוד את הלולב עם האתרוג, וַהֲלֹא (-והרי) לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'כַּפּוֹת תְּמָרִים', ללא וי"ו החיבור, ולכן אין לאגוד את האתרוג יחד עם שלשת המינים האחרים. ממשיכה הברייתא ומבררת, וּמִנַּיִן יש לנו ללמוד שֶׁארבעה מינים אלו מְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם', שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה תַּמָּה – שלמה, של כל המינים המנויים בפסוק.

תַּנְיָא בברייתא, אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבְּלוּלָב, אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן מינים אחרים. ואם לֹא מָצָא אֶתְרוֹג, לֹא יָבִיא מין אחר, לֹא פָּרִישׁ, וְלֹא רִמּוֹן, וְלֹא דָּבָר אַחֵר (והחידוש בזה הוא שאין אומרים שיביא מין אחר רק כדי שלא תשתכח מצוה זו. והטעם שבאמת אינו עושה כן הוא מחשש שיטעה ויבא ליטול מינים אלו בשנים הבאות (גמרא). אמנם זהו דוקא במינים אחרים שניתן לטעות בהם, אבל אם אין לו אתרוג כשר, נוטל אתרוג פסול, כדי שלא תשתכח תורת אתרוג (ר"ן)). וּתְנָן נַמֵּי בְּמַתְנִיתִין – ושנינו כן אף במשנה (חולין כז.), 'אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבְּלוּלָב מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה', וְאָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין לוֹ את כל הארבעה, שלא יטול רק שלשה או שנים, אֲבָל יֵשׁ לוֹ את כל הארבעה, אלא שאינו נוטל את כולם יחד, אֵין מְעַכְּבִין, וְאַף עַל גַּב דְנָטַל כָּל חַד וְחַד לְחוֹדֵיהּ – ואף שנוטל כל מין בפני עצמו, נָפִיק יְדֵי חוֹבְתֵיהּ – יוצא הוא ידי חובתו, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו להלכה, שלוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד, וכשם שיכול ליטול את כל המינים כשאינם קשורים, כך יכול ליטלם בזה אחר זה, ויוצא ידי חובתו.