מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 24

משנה

אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל, ה'גזול' משום מצוה הבאה בעבירה, וה'יבש' משום שאינו 'הדר'. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל, כיון שהוא עומד להשרף, והרי הוא כמי שאין לו שיעור, וכמו שהתבאר לעיל לגבי שאר המינים. (עתה מביאה המשנה דינים השייכים רק באתרוג, כיון שהוא פרי הראוי לאכילה), אתרוג שֶׁל עָרְלָה – בתוך שלש שנים לנטיעת העץ, שהוא אסור באכילה ובהנאה, פָּסוּל, כיון שנאמר (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם', שיהא ראוי לכם, ואתרוג זה אינו ראוי לאדם. וְכן אתרוג שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, שאסור באכילה, פָּסוּל. וְאתרוג שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, לכתחילה לֹא יִטּוֹל, מחשש שיירטב מהלולב ומיניו (שדרך לתת אותם במים) ויוכשר בכך לקבל טומאה (שאין פרי מקבל טומאה עד שיבואו עליו מים), ואסור לגרום טומאה לתרומה. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר, כיון שהוא פרי המותר באכילה לכהנים, ונחשב כראוי 'לכם'. וְאתרוג שֶׁל דְּמַאי – של עם הארץ, שאין ידוע אם הפריש ממנו מעשרות כדין, וגזרו חכמים שחייבים לעשר פירות אלו, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, כיון שמדרבנן יש להפריש מהם מעשרות, ונמצא שיש ללוי חלק באתרוג זה, והרי זה כאתרוג של שותפים שאין יוצאים בו ידי חובה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין, כיון שראוי פרי זה לעניים, שהתירו חכמים להאכילם פירות דמאי, ואף אדם זה יכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני (אבל של טבל ממש, לדברי הכל פסול). אתרוג שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, שהוא מותר שם באכילה, לכתחילה לֹא יִטּוֹל, שלא יגרום לו הכשר לקבלת טומאה על ידי שיירטב ממי הלולב, וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר, כיון שהוא ראוי לאכילה.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין האתרוג: תָּנוּ רַבָּנָן, נאמר בפסוק שיש ליטול 'פְּרִי עֵץ הָדָר', ומלשון 'פרי עץ' יש ללמוד שכוונת התורה היא לעֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, הֲוֵי אוֹמֵר, זֶה אֶתְרוֹג. שואלת הגמרא, וְאֵימָא – שמא נאמר שהכוונה לפִּלְפְּלִין, שאף בהם טעם העץ והפרי שוים. משיבה הגמרא, לֹא אֶפְשָׁר – אי אפשר לקיים מצוה זו בפלפלין, דהֵיכִי לִיעֲבִיד – כיצד יעשה האדם, לִנְקֹט חֲדָא חֲדָא – אם יטול פרי אחד בלבד, לֹא מִינְכְּרָא לְקִיחָתָה – הרי אין הלקיחה ניכרת, לרוב קטנותו של הפרי. לִנְקֹט תְּרֵי אוֹ תְּלַת – ואם תאמר שיקח שנים או שלשה פירות ביחד, הרי 'פְּרִי' אֶחָד אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה פֵּירוֹת, הִלְכָּךְ (-ולכן) לֹא אֶפְשָׁר (אין כוונת הגמרא להסתפק באמת האם יש ליטול אתרוג או פרי אחר, שהרי לא יעלה על הדעת שיפול לחכמים ספק במצוה הנוהגת בכל שנה מימות משה רבינו ועד היום, אלא שמבררת הגמרא האם גם מלשון הפסוק עצמו, שנאמר בו 'פרי עץ הדר', ניתן להוכיח שהמצוה מתקיימת דוקא באתרוג (ריטב"א)).

משנה

משנתנו מונה אופנים שונים באתרוג, שמחמתם אינו נחשב 'הדר', ופסול: עָלְתָה חֲזָזִית – כמו אבעבועות דקות עַל רֻבּוֹ של האתרוג, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ – החלק הבולט שבראש האתרוג, נִקְלַף – התקלף כל הקרום הדק שעל גבי האתרוג (אך אין הכוונה שנקלפה הקליפה העבה שלו, שאז אפילו בקילוף מועט הוא פסול), נִסְדַּק, נִקַּב – נעשה בו חור, וְחָסַר אפילו כָּל שֶׁהוּא מבשר האתרוג, פָּסוּל.

עָלְתָה חֲזָזִית רק עַל מִעוּטוֹ של האתרוג, נִטַּל עֻקְצוֹ – החלק שבו מחובר האתרוג לעץ, נִקַּב וְלֹא חָסַר אפילו כָּל שֶׁהוּא, וגם אין זה נקב מפולש מעבר לעבר, כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַשחור ככּוּשִׁי, פָּסוּל. אתרוג הַיָרוֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל.

גמרא

שנינו במשנה, 'נִיטְּלָה פִּטְמָתוֹ, פסול'. תָּאנֵי – שנה ברייתא זו רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר, נִיטְּלָה בּוּכְנָתוֹ (ולהלן יבואר הדין באופן זה).

מבאר הרי"ף את האמור במשנה, שנטלה פטמתו פסול: פֵּרוּשׁ 'פִּטְמָתוֹ' האמור במשנה היינו דַּד שֶׁל אֶתְרוֹג, וְהוּא חוֹטְמוֹ של האתרוג, בצד שאינו מחובר לעץ, כְּדִתְנַן במשנה (עוקצין פ"ב מ"ג) 'פִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן', וְהִיא שׁוֹשַׁנְתּוֹ, ובאופן זה האתרוג פסול.

וּפֵרוּשׁ 'בּוּכְנָתוֹ' האמור בברייתא, היינו קְצֵה הָעֵץ הַנָּתוּן בָּאֶתְרוֹג שֶׁהוּא תָּלוּי בּוֹ בָּאִילָן, וּבְעִקַּר החיבור של הָעֵץ באתרוג יש סְבִיבוֹתָיו כְּמִין אֲסִיתָא – כמו מכתשת, שבשר האתרוג שוקע שם, וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְנִמְצָא הָעֵץ יוֹצֵא מִתּוֹכָהּ כְּמוֹ בּוּכְנָא בָּאֲסִיתָא – כמו העֵלִי המונח במכתשת, וְאִם נֶעֱקַר האתרוג מִן אותו הָעֵץ התקוע בו שֶׁהוּא כמו בּוּכְנָתוֹ מֵעִיקָּרוֹ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִמֶּנּוּ – מאותו העץ בָּאֲסִיתָא כְּלוּם, נִמְצָא מְקוֹמוֹ כְּמוֹ גּוּמָא שֶׁהוּא בָּאֲסִיתָא, וְנִרְאֶה כְּמוֹ נֶקֶב, וְחָסֵר, וּלְפִיכָךְ פָּסוּל. וְאִם נֶחְתַּךְ הָעֵץ המחובר לאתרוג מִלְּמַעְלָה כִּמְעַט – מעט למעלה מבשר האתרוג המכונה 'אסיתא', וְנִשְׁתַּיֵּיר מהעץ אפילו בשיעור כָּל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הָאֲסִיתָא, כָּשֵׁר, וְזֶהוּ 'נִיטָּל עוּקְצוֹ' האמור במשנה שהוא כָּשֵׁר.