מסכת סנהדרין, חזרה, פרק ד, משנה א-ה

פרק ד, משנה א: בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות צריכים הדיינים לדרוש ולחקור את העדים [אמנם חכמים הקילו בחלק מדיני הממונות שלא יצטרכו דרישה וחקירה]. דיני ממונות נידונים בשלשה דיינים, ופותחים בין בזכות ובין בחובה, מכריעים אפילו על פי רוב של דיין אחד, ואם הוברר לדיינים שטעו מחזירים את הדין, הכל מלמדים זכות וחובה, ואף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה, דנים ביום וגומרים בלילה, וניתן לגמור את הדין בו ביום גם לחובה. אבל דיני נפשות צריכים עשרים ושלשה דיינים, ופותחים בזכות, ומכריעים על פי שנים לחובה ועל פי אחד לזכות, ואם התברר שטעו יכולים לחזור בהם רק לזכות, ולא לחובה, והכל מלמדים זכות, אך רק הדיינים מלמדים חובה, ולא התלמידים, ומי שלימד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה בשעת המשא ומתן, ודנים ביום וגומרים ביום, וגומרים בו ביום רק לזכות, אך אם באים להכריע לחובה צריכים להמתין למחר, ולכן אין דנים בערב שבת ובערב יום טוב, כיון שאי אפשר להכריע למחרת לחובה, ואין משהים את ההכרעה ליום ראשון מפני עינוי הדין.

משנה ב: כאשר באה לפני הדיינים שאלה בטומאה וטהרה, אומר תחילה הגדול שבדיינים את דעתו, וכן הלאה, עד הקטן. אבל בדיני נפשות מתחילים מהקטן, והגדול אומר את דעתו בסוף, כיון שלאחר שיאמר הגדול את דעתו לא יוכלו הקטנים לחלוק על דבריו.

כל אדם מישראל כשר לדון דיני ממונות, אפילו מזרע גרים [אם היתה אמו מישראל] ואפילו ממזר, אך בדיני נפשות אין מושיבים אלא כהנים, לויים, וישראלים מיוחסים הראויים להשיא את בנותיהם לכהונה.

משנה ג: הדיינים שבסנהדרין יושבים בחצי עיגול, כדי שיראו הדיינים זה את זה, ושני סופרים עומדים לפניהם, מימין ומשמאל, וכותבים את דברי הדיינים המזכים והדיינים המחייבים. ולדעת רבי יהודה היו שלשה סופרים, אחד כותב את דברי המזכים, אחד את דברי המחייבים, ואחד כותב גם את דברי המזכים וגם את דברי המחייבים.

משנה ד: שלש שורות של תלמידי חכמים היו יושבים לפני דייני הסנהדרין, כדי שיוכלו להוסיף מהם דיינים, אם יהא צורך יוכלו להוסיף מהם, והיו יושבים כסדר חכמתם. אם הוצרכו לסמוך אחד מהתלמידים שישב לדון עמהם, סומכים את הראשון שבשורה הראשונה, שהוא הגדול שבתלמידים, והוא יושב במקום האחרון שבמושב הסנהדרין [ולא במקום של הדיין שתחתיו הוא יושב], וכל התלמידים מתקדמים במקום אחד.

משנה ה: בדיני נפשות יש לאיים על העדים קודם עדותם, שלא יעידו מאומד הדעת, או משמועה ששמעו, או עד מפי עד, או מאדם נאמן, ומזהירים אותם שסופם להיבדק בדרישה וחקירה. ועוד אומרים להם שאין זה כדיני ממונות שאפשר להחזיר את הממון, אלא הגורם להריגת נפש מישראל שלא כדין, דמו ודם זרעו תלוי בו עד סוף הדורות. ולכן נאמר לגבי הריגת הבל על ידי קין 'דמי אחיך צועקים', כיון שנתבע קין גם על דם זרעו של הבל. [דבר אחר, נאמר לשון 'דמי' כיון שהיה דמו מושלך על עצים ואבנים]. ולכך נברא האדם יחידי, ללמד שהמאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, והמקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא [טעם נוסף לכך שנברא יחידי, שלא יאמר אדם לחבירו 'אבא גדול מאביך'. ועוד, להגיד גדולתו של ה', שכל באי העולם דומים לאדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחבירו. ולכן יאמר האדם בשבילי נברא העולם, ולא אאבדנו מפני עבירה אחת. ומאידך, אם עדותכם נכונה, אין לכם להמנע מלהעיד, אלא מצוה עליכם להעיד, ותקבלו על כך שכר.