מסכת סנהדרין, חזרה, פרק ז, משניות ה-ט

פרק ז, משנה ה: ה'מגדף' שחייב סקילה, חיובו הוא רק אם פירש את שם ה'. בכל הימים בודקים וחוקרים את העדים ללא הזכרת ה', אלא בכינוי, אך כשנגמר הדין חייבים הדיינים לשמוע בבירור את עדותם, ולכן מוציאים את כל האנשים, והגדול שבעדים אומר בפירוש מה ששמע, והדיינים קורעים את בגדיהם כדין השומע גידוף [כיון שעתה על פי עדותו נודע להם בבירור שאותו אדם גידף בהזכרת ה'], ואסור לאחות קרע זה לעולם, והעדים האחרים אומרים 'אף אני מעיד כמוהו', ואינם חוזרים על דברי הגידוף.

משנה ו: העובד עבודה זרה מתחייב מיתה אם הוא עובדה בדרך שבה רגילים לעבוד עבודה זרה זו, או אם עשה לה אחת מארבע עבודות, שהן זביחה, הקטרה, ניסוך או השתחוייה, אף אם אין דרך לעובדה כך. וכן המקבל עליו עבודה זרה כאלוהות, או האומר לו אלי אתה. אבל המחבקה או מנשקה, מטאטא או רוחץ את הארץ לפניה, המרחיצה, סכה, מלבישה או מנעילה, עובר בלא תעשה אך אינו חייב מיתה. הנודר או נשבע בשם עבודה זרה, עובר בלא תעשה ואינו חייב מיתה. העובד עבודה זרה בדרך שרגילים לעובדה, גם אם זו עבודה של בזיון, כגון שפוער עצמו לפעור או שזורק אבן למרקוליס, אם התכוון לעובדה חייב מיתה, ואם התכוון לבזותה חייב חטאת.

משנה ז: הנותן מזרעו למולך חייב מיתה רק אם מסר את בנו לכמרים לשם המולך, ויעבירנו בין שתי מדורות האש, אך אם רק מסר לכמרים או רק העבירו באש, פטור.

'בעל אוב' החייב מיתה, זה הלוקח גולגולת של מת, מקטיר לה, והיא משיבה לו על העתידות. וכן העושה פעולות שישיב לו המת דרך בית השחי. ו'ידעוני', זה הלוקח עצם חיה ששמה 'ידוע', מכניסה לפיו, ועל ידי זה הוא נופל לארץ ומגיד עתידות. והעושים פעולות אלו חייבים מיתה, אך המבקש מהם שישאלו עבורו על העתידות אינו חייב מיתה, אלא עובר באיסור לא תעשה.

משנה ח: המחלל את השבת חייב מיתה אם עשה בפני עדים ובהתראה מלאכה שאם עשאה שלא בעדים היה חייב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.

המקלל את אביו ואמו חייב מיתה אם קיללם בשם ה'. ואם קיללם בכינוי של ה', כגון 'רחום' ו'חנון', לרבי מאיר חייב מיתה, ולחכמים פטור.

משנה ט: הבא על נערה מאורסה, שחייב מיתה, היינו כשהיא בגיל נערות, והיינו בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי שנים, בתולה, מקודשת, ועדיין בבית אביה. אם באו עליה שנים, הראשון חייב סקילה, והשני, שבא עליה כשאינה בתולה, חייב חנק, ככל הבא על אשת איש.