יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת סנהדרין, פרק ח, שיעור 46

משנה

בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שהתבאר לעיל שהוא חייב סקילה, מֵאֵימָתַי נַעֲשָׂה – מאיזה גיל ראוי להיעשות בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת [לאחר גיל שלש עשרה] וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן, הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, ומבארת המשנה מהיכן דורשים דין זה [ואגב כך מביאה דין נוסף שנדרש מפסוק זה], שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן', 'בֵּן' וְלֹא בַת, שאין פרשה זו אמורה בבת, וכן יש לדרוש 'בֵּן' וְלֹא אִישׁ, ולאחר שהקיף הזקן הרי הוא 'איש', והַקָּטָן פָּטוּר לפי שֶׁלֹּא בָא לִכְלָל חיוב הַמִּצְוֹת.

משנתנו מונה את אותם בני אדם שמותר לכל אדם להורגם כדי למונעם מעבירה: וְאֵלּוּ הם הבאים לעבור עבירה, שֶׁמַּצִּילִין אותם מלעבור עבירה, אפילו בְּנַפְשָׁן – על ידי הריגתם, הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, וְהרודף אַחַר הַזָּכוּר לעבור עמו עבירה, וְהרודף אַחַר נַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה לאונסה, והוא הדין ברודף אחר אחת מכל שאר העריות שיש בהם כרת, שמותר להרוג את הרודף כדי למונעו מעבירה זו, שנאמר 'צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה', ומשמע שאם היה מי שיושיע אותה היה רשאי אפילו להרוג את הרודף. וכיון שנאמר בפרשה זו 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה', יש ללמוד מכך שאף הרודף אחר חבירו להורגו, מותר להרוג את הרודף. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה, אף על פי שדבר זה דומה לעריות, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שהם כופרים בעיקר, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, וכל שכן שאר חייבי מיתות בית דין שאין אדם רשאי להורגם קודם שיעברו את העבירה, אלא מתרים בהם, ולאחר שעברו את העבירה מביאים אותם לבית דין, והם מענישים אותם.

 

 

גמרא

תַּנְיָא בברייתא, מִנַּיִן לָרוֹאֶה אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁטּוֹבֵעַ בַּנָּהָר, אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ לִסְטִין [-שודדים] בָּאִין עָלָיו, שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר (ויקרא יט טז) 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ', וְלֹא מִבַּעֲיָא אַצוּלֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ דְּחַיָּב – ואין צריך לומר שחייב הוא להצילו בעצמו, אֶלָּא מִיטְרַח וַאֲגִירֵי נַמִּי חַיָּב – אלא חייב הוא אף לטרוח ולשכור בני אדם אחרים שיצילוהו.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֶחָד הָרוֹדֵף אַחַר (עבירה) [חֲבֵירוֹ] להורגו, וְאַחַר הַזָּכוּר לעבור עבירה, וְאַחַר נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, וְאַחַר שאר עריות חַיָּבֵי כְּרִיתוּת, וְאַחַר חַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, מַצִּילִין אוֹתָן אפילו בְּנַפְשׁוֹ של הרודף, שמותר לכל אדם להורגו. אך אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל – הרואה כהן גדול הרודף אחרי אלמנה, שאין זה אלא איסור לא תעשה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָהּ בְּנַפְשׁוֹ, ואסור להורגו. נֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה – אם כבר עבר הרודף את העבירה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָהּ בְּנַפְשׁוֹ, אלא מביאים אותו לבית דין, והם שומעים את העדות ומענישים אותו.

 

 

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, נִמְנוּ – עמדו למנין, וְגָמְרוּ – והכריעו את הדין, כשהיו החכמים בַּעֲלִיַּת בֵּית נִתְּזָה [-שם אדם] בְּלוֹד, כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם עֲבוֹר עליהם וְאַל תֵּהָרֵג, שאם לא תעבור עליהם תהרג, יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג, שנאמר (ויקרא יח ה) 'וָחַי בָּהֶם', ולא שימות בהם. חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. ומבארת הגמרא מהיכן לומדים כל אחד מהם, עֲבוֹדָה זָרָה, כִּדְתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נאמר בפסוק (דברים ו ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ', ולכאורה קשה, אִם כבר נֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', לָמָּה נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ', כלומר, מדוע הוצרכה התורה לומר את שני הדברים די בכך שתאמר את הדבר החביב יותר על האדם, נפשו או ממונו, ונלמד מכך שצריך למסור גם את הדבר השני לאהבת ה', אלא כיון שאין דעות בני אדם שוות בזה, למדך הכתוב, שאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר בפירוש 'בְּכָל מְאֹדֶךָ', ומי שנפשו חביבה עליו מממונו, נאמר לו 'בכל נפשך', ועל כל פנים מוכח שיש למסור את הנפש עבור אהבת ה', והיינו שלא לעבוד עבודה זרה. ממשיכה הגמרא ומבארת מהיכן לומדים גִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שיהרג האדם ולא יעבור עליהם, כִּדְרַבִּי, כִּדְתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, נאמר בפסוק (דברים כב כה-כו) 'וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ, וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה', ולכאורה קשה, וְכִי מַה לָמַדְנוּ מֵרוֹצֵחַ לנערה המאורסה, שדימתה אותם התורה זה לזה, מֵעַתָּה, הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד, וְנִמְצָא לָמֵד, מַקִּישׁ הכתוב נַעֲרָה מְאוֹרָסָה לְרוֹצֵחַ, מַה רוֹצֵחַ – אדם שאומרים לו לרצוח את חבירו, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר, אַף נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר.

מבררת הגמרא, וְרוֹצֵחַ גּוּפֵיהּ מְנָלַן – מנין אנו יודעים דין זה ברוצח עצמו, שיהרג ואל יעבור. ומבארת, סְבָרָא הוּא, שהרי מה שהתירה התורה לעבור איסור ולא לההרג היינו כדי להציל נפש מישראל, אך כאן בין כך תאבד נפש מישראל ומוטב שתאבד נפשו ללא עבירה, משתאבד נפש חבירו והוא יעבור עבירה. כְּהַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – וכמו המעשה באותו אדם שבא לפני רבא, אָמַר לֵיהּ, כך אָמַר לִי מָארֵי דוּרָאֵי – אדון העיר, שהיה גוי, זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלַנְיָא – לך והרוג אדם פלוני, שהיה ישראל, וְאִי לֹא תהרגנו, קַטְלִינָא לָךְ – אהרוג אותך. אָמַר לֵיהּ רבא, לִיקְטְלָךְ – מוטב שיהרוג אותך הגוי, וְלֹא תִּיקְטוֹל – ולא תהרוג אתה אדם מישראל, מִי יֵימַר דְדָּמָא דִּידָךְ סוּמָק טְפֵי – וכי מנין לך שדמך אדום יותר מדמו של חברך, דִּילְמָא דָּמָא דְּחַבְרָךְ סוּמָק טְפֵי – שמא דמו של חברך אדום יותר, וכוונתו לומר, מנין לך שדמך חביב לפני ה' יותר, וכיון שבין כך תאבד נפש מישראל, מוטב שתאבד נפש ללא עבירה.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)