מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ב, משניות ב-ו

פרק ב, משנה ב: מותר ליהודי להניח לגוי לרפא את בהמתו או עבדו הגוי, אך לא את עצמו, מחשש שיהרגנו. ואסור להניח לגוי לספר את הישראל במקום שאין בני אדם מצויים. וברשות הרבים, לרבי מאיר אסור, ולחכמים מותר.
משנה ג: יש דברים של גויים האסורים באכילה ובהנאה, ואלו הם: יין, וחומץ שהיה יין ברשות הגוי והחמיץ, וחרס הנילוש ביין כדי שיוכלו להמיסו לאחר זמן ולשתותו, ועורות בהמה שכנגד הלב, שניכר שהוציאו את הלב לשם עבודה זרה, ולרבן שמעון בן גמליאל היינו בתנאי שהקרע עגול, כדרך שהיו עושים לשם עבודה זרה. בשר העומד להכנס לבית עבודה זרה, מותא בהנאה, אך בשר היוצא משם, אסור. אסור לשאת ולתת עם גויים בדרכם לבית עבודה זרה, שמא ילכו ויודו לה, אך בחזרתם משם, מותר, ואין חוששים שיחזרו כדי להודות.
משנה ד: נודות עור וקנקני חרס של גויים, שהכניסו לתוכם יין של ישראל, לרבי מאיר אסור היין בשתיה ובהנאה, ולחכמים מותרים בהנאה. חרצנים וזגים של גויים, לרבי מאיר אסורים באכילה ובהנאה. ולחכמים אם הם לחים, בתוך י"ב חודש לקטיפתם, אסורים. ואם הם יבשים, מותרים אפילו באכילה. שומן של דגים שהיתה דרכם לערב בו יין, לרבי מאיר אסורים אפילו בהנאה, מחמת היין. ולחכמים מותר בהנאה, כיון שהיין לא ניתן בו לטעם אלא כדי להעביר את הזוהמה. גבינות בית אונייקי, שרוב העגלים בו מוקרבים לשם עבודה זרה, אך רוב הבהמות אינן מוקרבות לשם עבודה זרה, לרבי מאיר, אסורים בהנאה כיון שחוששים אפילו למיעוט, ולחכמים אין חוששים למיעוט, ומותרים בהנאה.
משנה ה: חכמים גזרו איסור על גבינות של גויים, על אף שגבינה נעשית רק מחלב טהור, כיון שמעמידים את הגבינה בעור קיבה של נבילה, וכיון שעור זה 'מעמיד' את הגבינה, הרי הוא אוסר אפילו שהוא מועט. אמנם חלב הנמצא בקיבת עגל של נבילה או קרבן, אינו נאסר, כיון שאינו חלק מגופה. אך אם נמצא בקיבת עגל של עבודה זרה, אסור.
משנה ו: חכמים אסרו באכילה מאכלים מסוימים של גויים, מחשש שיהיה קירוב דעת בין היהודי לגוי, אך מותרים הם בהנאה, ואלו הם: חלב טהור שנחלב על ידי גוי ואין ישראל רואהו, ופת, ושמן, וכל דבר שבישלו הגוי, וכל דבר שנכבש על ידי הגוי ודרכו לתת בהם יין וחומץ [אך לא נאסרו בהנאה, כיון שאין טעם היין ניכר בהם], אמנם איסור השמן לא התקבל בישראל, ורבי ובית דינו התירוהו. וכן אסרו מין דגים כתושים הנקראים 'טרית' כיון שלפעמים מתערב בהם דג טמא ואינו ניכר, וכן אסרו ציר של דגים שאין בו דג קטן הנקרא 'כלבית', וזו הוכחה שזהו ציר דגים טמאים, ודגים קטנים טהורים שאין להם כעת סנפיר וקשקשת, אף שהם שלמים, כיון שאצל הגויים מערבים בהם דגים טמאים הדומים להם, ואינם ניכרים. ומין ירק הנקרא 'חילתית' שהגויים חותכים אותו בסכיני איסור שלהם, וכיון שהוא חריף ממתיק הוא את שמנונית האיסור הבלועה בסכין, ונאסרת החילתית. ומלח סלקונטית, שהיו משתמשים בו גדולי רומי, ומערבים בו חלב חזיר ושומן דגים טמאים, כל אלו אסורים באכילה ומותרים בהנאה.