מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ב

פרק ב, משנה א: אסור להעמיד בהמה בפונדקאות שיש בהם גויים, מפני שהם חשודים על הרביעה. ואסור לאשה להתייחד עם גוי [גם אם אשתו עמו] כיון שחשודים הם על העריות, ולא יתייחד אדם עם גוי, כיון שחשודים על הרציחה. לא תיילד ישראלית את הנכרית בחנם, כיון שמיילדת בן לעבודה זרה [אך בשכר מותר, משום איבה], ונכרית תיילד בת ישראל, ובלבד שתעמודנה נשים ישראליות ותראנה שאין הגויה מזיקה לולד. לא תניק ישראלית ילד גוי, שמגדלתו לעבודה זרה, אך ניתן לתת לגויה להניק ילד יהודי, ברשות אמו היהודיה, שתראה שאין הגויה מזיקה לו.
משנה ב: מותר ליהודי להניח לגוי לרפא את בהמתו או עבדו הגוי, אך לא את עצמו, מחשש שיהרגנו. ואסור להניח לגוי לספר את הישראל במקום שאין בני אדם מצויים. וברשות הרבים, לרבי מאיר אסור, ולחכמים מותר.
משנה ג: יש דברים של גויים האסורים באכילה ובהנאה, ואלו הם: יין, וחומץ שהיה יין ברשות הגוי והחמיץ, וחרס הנילוש ביין כדי שיוכלו להמיסו לאחר זמן ולשתותו, ועורות בהמה שכנגד הלב, שניכר שהוציאו את הלב לשם עבודה זרה, ולרבן שמעון בן גמליאל היינו בתנאי שהקרע עגול, כדרך שהיו עושים לשם עבודה זרה. בשר העומד להכנס לבית עבודה זרה, מותר בהנאה, אך בשר היוצא משם, אסור. אסור לשאת ולתת עם גויים בדרכם לבית עבודה זרה, שמא ילכו ויודו לה, אך בחזרתם משם, מותר, ואין חוששים שיחזרו כדי להודות.
משנה ד: נודות עור וקנקני חרס של גויים, שהכניסו לתוכם יין של ישראל, לרבי מאיר אסור היין בשתיה ובהנאה, ולחכמים מותרים בהנאה. חרצנים וזגים של גויים, לרבי מאיר אסורים באכילה ובהנאה. ולחכמים אם הם לחים, בתוך י"ב חודש לקטיפתם, אסורים. ואם הם יבשים, מותרים אפילו באכילה. שומן של דגים שהיתה דרכם לערב בו יין, לרבי מאיר אסורים אפילו בהנאה, מחמת היין. ולחכמים מותר בהנאה, כיון שהיין לא ניתן בו לטעם אלא כדי להעביר את הזוהמה. גבינות בית אונייקי, שרוב העגלים בו מוקרבים לשם עבודה זרה, אך רוב הבהמות אינן מוקרבות לשם עבודה זרה, לרבי מאיר, אסורים בהנאה כיון שחוששים אפילו למיעוט, ולחכמים אין חוששים למיעוט, ומותרים בהנאה.
משנה ה: חכמים גזרו איסור על גבינות של גויים, על אף שגבינה נעשית רק מחלב טהור, כיון שמעמידים את הגבינה בעור קיבה של נבילה, וכיון שעור זה 'מעמיד' את הגבינה, הרי הוא אוסר אפילו שהוא מועט. אמנם חלב הנמצא בקיבת עגל של נבילה או קרבן, אינו נאסר, כיון שאינו חלק מגופה. אך אם נמצא בקיבת עגל של עבודה זרה, אסור.
משנה ו: חכמים אסרו באכילה מאכלים מסוימים של גויים, מחשש שיהיה קירוב דעת בין היהודי לגוי, אך מותרים הם בהנאה, ואלו הם: חלב טהור שנחלב על ידי גוי ואין ישראל רואהו, ופת, ושמן, וכל דבר שבישלו הגוי, וכל דבר שנכבש על ידי הגוי ודרכו לתת בהם יין וחומץ [אך לא נאסרו בהנאה, כיון שאין טעם היין ניכר בהם], אמנם איסור השמן לא התקבל בישראל, ורבי ובית דינו התירוהו. וכן אסרו מין דגים כתושים הנקראים 'טרית' כיון שלפעמים מתערב בהם דג טמא ואינו ניכר, וכן אסרו ציר של דגים שאין בו דג קטן הנקרא 'כלבית', וזו הוכחה שזהו ציר דגים טמאים, ודגים קטנים טהורים שאין להם כעת סנפיר וקשקשת, אף שהם שלמים, כיון שאצל הגויים מערבים בהם דגים טמאים הדומים להם, ואינם ניכרים. ומין ירק הנקרא 'חילתית' שהגויים חותכים אותו בסכיני איסור שלהם, וכיון שהוא חריף ממתיק הוא את שמנונית האיסור הבלועה בסכין, ונאסרת החילתית. ומלח סלקונטית, שהיו משתמשים בו גדולי רומי, ומערבים בו חלב חזיר ושומן דגים טמאים, כל אלו אסורים באכילה ומותרים בהנאה.
משנה ז: יש ממאכלי הגויים, המותרים לישראל אפילו באכילה: חלב בהמה טהורה שנחלב על ידי גוי, וישראל רואהו או יכול לראותו, ודבש, וחלות דבש אף שמנטפות דבש, ודבש זה שנוטף אינו מכשירם לקבל טומאה כיון שאין רצון האדם בכך, ומאכלים כבושים שאין דרך לתת בהם יין או חומץ, ודג טהור ששמו טרית שאינו כתוש אלא ניכרים הראש והשדרה של הדגים, ואין חשש שעירב בו דגים טמאים, וציר של דגים שיש בו דג קטן ששמו כלבית, וזהו סימן לכך שזהו ציר של דגים טהורים, ועלה שלם של ירק ששמו חלתית, ואף שיש בו חלקים שנחתכו מעצמם, אין חוששים שהתערבו בו חתיכות שנחתכו בסכין איסור, וזיתים כבושים שהתחממו והתנפחו, ואין חוששים שעירבו בהם יין, אמנם לדעת רבי יוסי אם התנפחו עד כדי כך שגרעיניהם יצאו מהם מעצמם, חוששים שעירבו בהם יין ואסורים. חגבים טהורים הבאים מהסל של חנוני גוי, אסורים, מחשש שזילף עליהם יין, אך הבאים מהחביות שהם כנוסים בהם, מותרים. וכן חנוני כהן החשוד למכור תרומה בחזקת חולין, מה שלפניו אסור, מחשש שיש שם תרומה, אך מה שבאוצר מותר, כיון שאינו מערב שם תרומה, מחשש שישמעו זאת החכמים ויפקירו כל מה שבאוצר.