מסכת עדיות, פרק א, משנה יד

משנה יד: כְּלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכֹּל, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלִי חָרֶס. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מִפְּנֵי מָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ. אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי, טִהַרְתָּ לְךָ וְלוֹ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

משנה יד: [המשך מחלוקות בית שמאי ובית הלל, שחזרו בהם בית הלל והורו כדברי בית שמאי], להבנת משנתנו יש להקדים כמה הקדמות: א. יש חילוק בין דרך קבלת הטומאה של כלי חרס לבין דרך קבלת הטומאה של שאר כלים, שכל הכלים מקבלים טומאה על ידי נגיעה, כגון שנגע שרץ מת בכלי ברזל או עץ, ואין חילוק אם נגע בחלק החיצוני של הכלי או בחלקו הפנימי, ואם לא נגע השרץ בכלי, גם אם היה בתוך אויר הכלי, אין הכלי נטמא. ואילו כלי חרס אינו נטמא כלל בנגיעת טומאה בחלקו החיצוני, ורק אם היתה הטומאה בתוך אויר כלי החרס, ואפילו אם לא נגעה בו כלל אלא היתה תלויה באוירו, נטמא הכלי. ב. כלים הנמצאים בתוך אהל המת, נטמאים, הם ומה שבתוכם, בין אם הם פתוחים ובין אם הם סגורים, אך כלי חרס הסגור באופן מוחלט [המכונה בלשון הכתוב 'צמיד פתיל', כלומר, שהמכסה מחובר אליו היטב], אין הוא עצמו נטמא, שהרי מטמא הוא רק מאוירו, וכאן ה'אויר' סגור היטב, וממילא גם הכלים שבתוכו אינם נטמאים, כל זמן שהם בתוך הכלי הסגור. אמנם אם היה כלי החרס עצמו טמא, ואפילו בטומאה אחרת, אף על פי שהוא סגור בצמיד פתיל, אינו מציל מטומאת המת את מה שבתוכו, אלא הדברים שבתוכו נטמאים בטומאת אהל המת. ג. כיון שעמי הארץ אינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, גזרו חכמים שכל מה שברשותם ייחשב כטמא, אמנם לגבי טומאה זו די בהטבלת הכלי והשהייתו עד הערב, ואין חוששים שמא נטמאו כליהם בטומאת מת, המצריכה הזיית אפר פרה והמתנת שבעה ימים, כיון שבדרך כלל גם עם הארץ יודע אם נטמאו כליו בטומאת מת ממש.

כְּלִי חֶרֶס הנמצא באהל המת, ומוקף צמיד פתיל, הרי הוא מַצִּיל עַל הַכֹּל – מציל מטומאה את כל מה שבתוכו, בין כלים ובין מאכל ומשקה, ודין זה הוא כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי חולקים ואוֹמְרִים, אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין שבתוכו, וְעַל כְּלִי חָרֶס אחר הנמצא בתוכו, אבל אם יש בתוך כלי חרס כלים של מתכת או של עץ, הרי הם נחשבים כטמאי טומאת מת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מִפְּנֵי מָה – מה הטעם לחלק בין כלים לבין מאכל ומשקה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ – כיון שכלי חרס זה הנמצא ברשות עם הארץ מוחזק הוא בעינינו כטמא, כיון שאינו בקי בהלכות, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ בפני הטומאה, ולכן כלים הנמצאים בתוכו, טמאים גם הם. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא אתם עצמכם טִהַרְתֶּם אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, ומה החילוק בין מאכלים ומשקים שבתוכו לבין כלים שבתוכו. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, לְעַצְמוֹ – רק לעם הארץ עצמו טִהַרְנוּ, שכיון שהוא מחזיק את כלי החרס בחזקת טהרה, יכול הוא להחזיק גם את המאכלים והמשקים שבתוכו בחזקת טהורים, לפי שכלי החרס הסגור הצילם מטומאת מת, ואין חשש שיבוא תלמיד חכם לאכול או לשתות מאכלים ומשקים אלו, שהרי הכל יודעים שמאכל ומשקה של עם הארץ הוא בחזקת טומאה תמיד, וכן כלי חרס קטן הנמצא בתוך כלי החרס הגדול ימשיך להיות מוחזק אצל עם הארץ בחזקת טהרה, ואין חשש שיבוא תלמיד חכם להשתמש בו, כיון שיודע הוא שכלי חרס שנטמא אין לו תקנה עולמית, אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי שבתוכו, כגון כלי ברזל או כלי עץ, טִהַרְתָּ לְךָ וְלוֹ, שהרי גם תלמיד חכם עשוי לשאול כלי זה מעם הארץ, ואף על פי שכלי עם הארץ מוחזקים בעיני עצמו כטהורים, יודע התלמיד חכם שמדברי חכמים מוחזקים כלי עם הארץ כטמאים, ויטבילנו כדי לטהרו מחשש טומאה המצוי בבית עם הארץ, וישתמש בו, אך לא יעלה בדעתו שכלי זה טמא בטומאת מת ממש, מאחר ושהה באהל המת, והיה בתוך כלי חרס המוחזק אצלינו כטמא, וצריך הזיית אפר פרה בשלישי ובשביעי, ואילו עם הארץ המחזיק בעיני עצמו את כליו כטהורים סבור שלא נטמאו כליו בטומאת מת, מאחר והיו בתוך כלי חרס המוקף צמיד פתיל, ומחמת חשש זה אמרו חכמים שגם לגבי עם הארץ כלים אלו הם בחזקת טמאי טומאת מת, ולא יבוא להשאילם לתלמיד חכם בחזקת טהורים. וחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.