משנה ו: חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְנַקֵּב. וּמוֹדִים, שֶׁאִם נִקְּבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים, שֶׁהִיא טְהוֹרָה.
משנה ו: נאמר בתורה (ויקרא יא לח) "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם", כלומר, שאין פרי מוכשר לקבל טומאה עד שיינתנו עליו אחד משבעה משקים, שהם יין, דבש, שמן זית, חלב, טל, דם ומים. ומכך שכתבה התורה 'יֻתַּן', בכתיב חסר, הרי זה כאילו נאמר 'יִתֵּן', כלומר, שתהיה הנתינה מרצונו של האדם, ולכן גם אם נגע אחד משבעה משקים אלו בפירות, אך לא היה זה לרצונו של בעל הפירות, אין הם מוכשרים לקבל טומאה.
חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים – כבושים במלח, כדי להמתיקם, ויוצא מהזיתים מעט מוהל, ואין דעתו של האדם נוחה מכך, כיון שרצונו בזיתים אלו לאכילה, ולא לשמן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אין האדם צריך לעשות מעשה המוכיח שאין רצונו במוהל, ולכן אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב את החבית כדי שיזוב אותו מוהל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְנַקֵּב, כדי לעשות מעשה המוכיח שאין רצונו בו. וּמוֹדִים בית הלל לבית שמאי, שֶׁאִם נִקְּבָהּ, וּלאחר מכן סְתָמוּהָ השְׁמָרִים שהיו בחבית, והמוהל נשאר בתוכה, שֶׁהִיא טְהוֹרָה, כלומר, אין הזיתים מוכשרים לקבל טומאה, מאחר וכבר גילה דעתו שאין רצונו במוהל זה.
