מסכת עדיות, פרק ו, משנה א

פרק ו, משנה א: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא הֵעִיד חֲמִשָּׁה דְבָרִים, שֶׁמְּמָאֲנִים אֶת הַקְּטַנּוֹת, וְשֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד, וְשֶׁנִּסְקַל תַּרְנְגוֹל בִּירוּשָׁלַיִם עַל שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְעַל הַיַּיִן בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ, וְעַל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר שֶׁקָּרֵב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת:

פרק ו, משנה א: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא הֵעִיד חֲמִשָּׁה דְבָרִים, שֶׁמְּמָאֲנִים אֶת הַקְּטַנּוֹת, כלומר, אם היו שתי אחיות יתומות מאביהן, אחת גדולה ואחת קטנה, והיו נשואות לשני אחים, אלא שהגדולה נשואה מן התורה, ואילו הקטנה אינה מתקדשת מן התורה כשאין אביה חי, אלא חכמים תקנו שיוכלו אמה ואחיה להשיאה, וקידושין אלו אינם קידושין גמורים אפילו מדרבנן, אלא כל זמן שהיא קטנה יכולה היא למאן ולצאת מבעלה ללא גט, ונחשב כאילו מעולם לא היתה נשואה לו. ומת בעלה של הגדולה, וכעת זקוקה הגדולה להתייבם לבעלה של הקטנה, שהוא אחי המת, ועל אף שאם היתה אחותה מקודשת לו קדושין גמורים לא היה יכול לייבמה, שהרי אין מצוות עשה של יבום דוחה איסור נשיאת שתי אחיות, הרי כאן אין קידושי הקטנה חלים אלא מדרבנן, ומצוות עשה דאורייתא של יבום דוחה קידושין אלו שאינם אלא מדרבנן, ולכן מלמדים את הקטנה שתמאן בבעלה, ובכך תפקיע אפילו את הקידושין דרבנן שהיו בה, ויוכל בעלה לייבם את הגדולה. וְשֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד המעיד שמת בעלה, ואף שמעיקר הדין יש צורך בשני עדים להתרת אשת איש, משום חשש עיגון הקילו חכמים להתירה על פי עד אחד, וסמכו על כך שהאשה עצמה תברר היטב שאכן מת בעלה קודם שתינשא לאחר, כיון שאם תינשא לאחר ואחר כך יתברר שבעלה הראשון היה עדיין חי, תצטרך היא לצאת משניהם, ומפסידה את כל זכויותיה גם מהראשון וגם מהשני, ולכן בודאי תברר את הדבר היטב. וְשֶׁנִּסְקַל תַּרְנְגוֹל בִּירוּשָׁלַיִם עַל שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, שניקר מוחו של תינוק, כיון שנאמר (שמות כא כח) "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר", והחידוש בדבריו הוא שאף שהתורה אמרה דוגמא של שור, אין זה בדוקא, אלא הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף. וְעַל הַיַּיִן שהוא בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם משעה שסחטוהו, שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ, אבל קודם ארבעים יום אין לו שם 'יין' ופסול הוא לנסכים, וְעַל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר שֶׁקָּרֵב אפילו בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת – בשעה רביעית של היום, שעדיין נחשב הדבר כ'שחר', ודבר זה אירע בימי היוונים, שלא מצאו טלאים לתמידים עד שעה מאוחרת ביום, והקריבו את תמיד של שחר בשעה רביעית, ועל אותו מעשה העיד רבי יהודה בן בבא.