מסכת עירובין, פרק ב, משנה ו

משנה ו: אָמַר רַבִּי אֶלְעַאי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲפִלּוּ הִיא כְבֵית כּוֹר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ, אֲבָל לָהֶם מֻּתָּר. וְכֵן שָׁמַעְתִי מִמֶּנּוּ, שֶׁיוֹצְאִין בְּעַקְרְבָנִין בַּפֶּסַח. וְחִזַּרְתִי עַל כָּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר, וְלֹא מָצָאתִי:

במשנה הקודמת נחלקו תנאים בדין גנה וקרפף שהם מקומות שלא הוקפו לדירה גמורה, עד איזה שיעור מועילות המחיצות שלהם להתיר את הטלטול בהם [ולדעת כולם אין ההיתר אלא עד בית סאתיים], משנתנו מביאה בזה דעה נוספת: אָמַר רַבִּי אִלְעַאִי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲפִלּוּ הִיא – הגינה או הקרפף, גדולה ביותר, כְּשיעור בֵּית כּוֹר – בית זריעת כור תבואה, שהוא שיעור שלשים סאה, מותר לטלטל בה, כיון שיש להם מחיצות טובות, אף על פי שלא הוקפו לדירה [ואף שלעיל התבאר שלדעת רבי אליעזר אם אורכה יתר על רוחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בה, מחלוקת תנאים היא בדעת רבי אליעזר].

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ דין נוסף, אַנְשֵׁי חָצֵר שעשו עירובי חצרות [וענין העירוב הוא שמניחים מאכלים של כולם בבית אחד, וכאילו הכל רשות אחת המשותפת לכולם], שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב – לא השתתף בערב שבת בנתינת פת לעירוב וממילא נאסרו כולם לטלטל בחצר זו, ובשבת הפקיר וביטל את רשותו לגבי שאר בני החצר והותרו בזה כולם להכניס ולהוציא מביתם לחצר, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ – לו עצמו אסור לטלטל מביתו לחצר או מהחצר לביתו, כדי שיהא ניכר שאין לו רשות בחצר זו אחר שביטלה להם, אֲבָל לָהֶם – לשאר בני החצר, מֻתָּר להכניס ולהוציא מביתו לחצר.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיּוֹצְאִים ידי חובת אכילת מרור בְּ'עַקְרְבָּנִין' [-מין ירק מר] בְּפֶסַח, וְחָזַרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו, וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר – חיפשתי תלמיד נוסף ששמע ממנו דברים אלו, וְלֹא מָצָאתִי.