מסכת עירובין, פרק ה, שיעור 67

משנה

חצר שיש בה בתים של כמה בני אדם, מן התורה דינה כרשות היחיד ומותר להוציא מהבתים אליה וממנה לבתים, אך תקנו שלמה המלך ובית דינו שלא יוציאו מהבתים לחצר וכן שלא יכניסו ממנה לבתים, מכיון שהחצר, שהיא רשות כל הדיירים, נראית כלפי הבתים כרשות הרבים לגבי רשות היחיד, וחששו שיטעו בני אדם ויסברו שמותר להוציא אף לרשות הרבים. אמנם, הוסיפו ותקנו שיהא אופן שבו מותר להוציא מהבתים לחצר ומהחצר לבתים, והיינו על ידי עשיית 'עירוב חצרות', וזה נעשה על ידי שנוטלים בערב שבת פת מכל בית שבחצר, ומניחים הכל באחד מבתי החצר, ועל ידי זה נחשב כאילו כל בני החצר גרים באותו בית, וממילא נחשבת החצר כולה כרשות אחת, ומותר להוציא מהבתים אליה.

משנתנו עוסקת בחצר שאחד מהבתים שבה שייך לגוי, או למי שאינו מודה לדברי חכמים שתקנו עירוב.

יהודי הַדָּר עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בֶּחָצֵר, אוֹ יהודי הדר עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב, כגון כותי, שדינו כגוי לענין זה, הֲרֵי אדם זֶה, שאינו משתתף בעירוב, אוֹסֵר עָלָיו את ההוצאה לחצר, [דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר]. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לְעוֹלָם, אם הגוי והיהודי דרים לבדם בחצר, הגוי אֵינוֹ אוֹסֵר על היהודי את החצר, עַד שֶׁיְּהוּ גרים באותה חצר שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים הצריכים לערב מחמת עצמם, והם אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, ואינם יכולים לערב מפני הגוי או הצדוקי הדרים בחצר. ובגמרא יבואר טעם המחלוקת.

גמרא

הגמרא מבארת את טעם המחלוקת שבמשנתנו: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – לדברי הכל, בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר ובֵין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דִּירַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים לָא שְׁמַהּ דִּירָה – אין דירת הגוי שבחצר נחשבת כ'דירה' אלא כרפת של בקר היא, ומצד דיני עירובין אין הגוי אוסר את הטלטול על היהודי, וּבִגְזֵרָה שֶׁמָּא יִלְמַד יִשְׂרָאֵל מִמַּעֲשָׂיו שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָא מִפַּלְגֵי – ומחלוקתם היא האם גם במקום שישראל יחיד דר עם הגוי גזרו חכמים איסור הוצאה על היהודי הגר בחצר מחשש שמא ילמד היהודי ממעשיו הרעים של הגוי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר, כֵּיוָן דְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים חָשׁוּד עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, תְּרֵי – שני בני אדם, דִּשְׁכִיחֵי דְּדַיְירֵי – שמצוי הדבר שידורו עם גוי בחצר אחד, ואינם חוששים שיהרגם כיון שהם רבים ממנו ויגברו עליו, גָּזְרֵי בְּהוּ רַבָּנָן – גזרו חכמים שלא יועיל להם העירוב, כדי שמתוך כך יימנעו מלדור עם עובד כוכבים, ולא ילמדו ממעשיו. אבל חַד – יהודי אחד, דְּלָא שָׁכִיחַ דְּדַיֵּיר – שאין הדבר מצוי שידור עם גוי בחצר, מחשש שיהרגנו הגוי, לָא גָּזְרֵי בֵּיהּ רַבָּנָן – לא גזרו חכמים לאסור עליו את הטלטול מהבית לחצר או מהחצר לבית.

ממשיכה הגמרא ומבארת: וְאילו רַבִּי מֵאִיר, האומר שאף יהודי הדר לבדו עם גוי אינו רשאי להוציא מביתו לחצר, היינו כיון דסָבַר, זִימְנִין דְּמִיקְּרֵי וְדָיַיר – לפעמים יכול לקרות שידור היהודי עם הגוי בחצר ולא יחשוש מפניו, וכדי שימנע מלדור עמו גזרו גם באופן זה.

ממשיכה הגמרא ומבארת, וּלדעת רבי אליעזר בן יעקב, אף באופן שיש שני ישראלים, שהיו יכולים לערב זה עם זה, אָמְרֵי רַבָּנָן – גזרו חכמים שאֵין עֵירוּב מוֹעִיל בְּמָקוֹם שדר בו עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאף שאם אחד מבני החצר שכח לערב, די בכך שיבטל ויפקיר את רשותו לחביריו כדי להתיר את ההוצאה לחצר, הוסיפו חכמים ואמרו שגם אֵין בִּטּוּל רְשׁוּת מוֹעִיל בְּמָקוֹם שדר בו עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בין אם יבטל ישראל אחד לחבירו ובין אם הגוי יבטל לשניהם, עַד שֶׁיִּשְׁכּוֹר היהודי מהעובד כוכבים את רשותו שיש לו בחצר, וְידעו חכמים שעוֹבֵד כּוֹכָבִים לָא מֵיגַר – לא יסכים להשכיר להם, דְּחָיֵישׁ לִכְשָׁפִים – כיון שחושש הוא שהיהודי עושה לו כשפים [כיון שיתמה ויאמר, אם אני נותן לו את חלקי בחינם, אינו רוצה בכך, שהרי אין ביטול רשות מועיל, ובדווקא רוצה הוא לשכור ממני, בודאי לצורך כישוף הוא עושה כן, ולא ישכיר לו], ומתוך שתיאסר עליו ההוצאה לחצר בכל שבת לא ידור היהודי בחצר עם עובד כוכבים, ולא ילמד ממעשיו.

התבאר במשנה שיהודים הדרים עם גוי בחצר צריכים לשכור ממנו את רשותו שיש לו בחצר [ולדעת רבי מאיר אפילו יהודי אחד הדר עם גוי צריך לשכור ממנו], מבארת הגמרא את דין השכירות: שׂוֹכְרִין מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים את רשותו בחצר, אֲפִילּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, כיון שמחמת קמצנותם גם פחות משוה פרוטה נחשב אצלם כממון חשוב להשכיר בו, דְכך שָׁלַח רַבִּי צָדוֹק בַּר גִּיּוֹרֵי מִשְׁמֵיהּ [-בשמו] דְּרַבִּי יוֹחָנָן, הֲווּ יוֹדְעִין דין זה, שֶׁשּׂוֹכְרִין מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לצורך עירוב אֲפִילּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.