מסכת ערכין, פרק ג, משנה ב
משנה ב: בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּחוֹלַת הַמָּחוֹז וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּפַרְדְּסוֹת סְבַסְטִי, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. וּבִשְׂדֵה מִקְנָה, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְאֶחָד שְׂדֵה מִקְנָה. מַה בֵּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה לִשְׂדֵה מִקְנָה, אֶלָּא שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה נוֹתֵן חֹמֶשׁ, וּבִשְׂדֵה מִקְנָה אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ:
משנה ב: בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה – שדה שירש אדם מאבותיו והקדישה, יש בה דין מסוים שלפעמים בא לְהָקֵל וְלפעמים בא לְהַחְמִיר, כֵּיצַד, נאמר בתורה (ויקרא כז טז) 'וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה', וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף', וכיון שכתבה התורה מהו שיעור הפדיון של שדה אחוזה, אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּחוֹלַת הַמָּחוֹז – בחולות שעל שפת הים, שזו קרקע גרועה ביותר, וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּפַרְדְּסוֹת סְבַסְטִי – בגינות שסביבות העיר שומרון, שזו קרקע משובחת ביותר, אם בא לפות את הקרקע נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים– תמורת מקום הראוי לזריעת שלשים סאה שעורים [והיינו מאתים שבעים וארבע אמות על מאתים שבעים וארבע אמות], חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף, אם פודה הוא את הקרקע בתחילת היובל, אמנם לאחר מכן מנכה מכל שנה שעוברת את דמיה [ואם היו בה אילנות, מוסיף את שווי האילנות], וְאילו בִשְׂדֵה מִקְנָה – שדה שקנה אדם מחבירו, והקדישה, אם בא לפדות את השדה מההקדש נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְאֶחָד שְׂדֵה מִקְנָהדינם שוה, שנותן חמישים שקל כסף על כל קרקע הראויה לזריעת חומר שעורים, ואם כן מַה החילוק שיש בֵּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה לִשְׂדֵה מִקְנָה, אֶלָּא שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה נוֹתֵן המקדיש חֹמֶשׁבשעה שבא לפדות את הקרקע, וּבִשְׂדֵה מִקְנָה אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
