משנה ב: אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסֶקֶת. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:
משנה ב: במשנה הקודמת התבאר ש'שלולית', והיינו אמת המים המחלקת מים לאמות קטנות יותר, נחשבת הפסק באמצע השדה, וצריך להניח פאה לכל צד בפני עצמו, משנתנו מביאה עתה את דעת החולק, אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, כלומר, שהיא רחבה עד כדי כך שהעומד באמצעה אינו יכול לקצור את התבואה שבשני הצדדים יחד, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסֶקֶת, אך אם היא יכולה להיקצר כאחת, אינה מפסקת, ובזה הוא חולק על התנא שבמשנה הקודמת, הסובר שבכל מקרה אמת המים נחשבת הפסק.
וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, כלומר, הרים שבתוך השדות, שמחמת גובהם צריכים בני אדם לעדור אותם במעדרים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו כדי לחרוש אותו, אינם נחשבים הפסק, כיון שאף הם נחרשים על ידי המעדר ונזרעים כמו יתר השדה, ולכן הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל – נותן פאה אחת לשני צידי השדה, ואין ההר מפסיק ביניהם:
