פרק ז, משנה א: כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵישָׁנִי. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה. בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים:
פרק ז, משנה א: נאמר בפרשת שכחה 'ושכחת עומר בשדה', ודרשו חכמים שרק עומר שאתה שוכחו לעולם נחשב שכחה, אבל דבר שמחמת חשיבותו עתיד האדם להזכר בו לאחר זמן, אינו שכחה: כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם של חשיבות בפני עצמו בַּשָּׂדֶה, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ – אפילו אם כינוהו 'זית הנטופה' על שם שהוא נוטף שמן רב, הגם שהיה זה רק 'בשעתו', כלומר בזמן מסוים, ועתה אינו עושה שמן מרובה יותר, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, כיון שמחמת חשיבותו בודאי יזכר בו לאחר זמן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כשהוא משובח בִּשְׁמוֹ, וּבְמַעֲשָׂיו, וּבִמְקוֹמוֹ, כלומר, באחד משלשה דברים אלו. ומבארת המשנה, בִּשְׁמוֹ, כגון שֶׁהָיָה שמו 'שִׁפְכוֹנִי' על שם שהוא שופך שמן רב, אוֹ 'בֵישָׁנִי', על שם שהוא מבייש את הזיתים האחרים בכך שיש לו זיתים גדולים ביותר. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה – מוציא זיתים מרובים. בִּמְקוֹמוֹ, כגון שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה, שמתוך כך הוא עתיד להזכר בו. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה (וכדעת בית הלל לעיל (פ"ו מ"ה)). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים (אמנם גם רבי יוסי לא אמר כן אלא בזמנו של אדריאנוס הרשע שהחריב את כל ארץ ישראל ולא היו זיתים מצויים, ומתוך חשיבותם לא היו נשכחים, אבל בזמן שזיתים מצויים, מודה רבי יוסי שיש להם שכחה):
