מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 9

אגב הדין הקודם, שחמץ בפסח אסור בהנאה, מביאה הגמרא דינים נוספים של איסורי הנאה: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בַּכֹּל – בכל דבר האסור בהנאה מִתְרַפְּאִין בִּמְקוֹם סַכָּנָה, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה – עצים של עבודה זרה, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בדרשת הפסוק (דברים ו ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ', ו'בכל נפשך' היינו שצריך האדם למסור אפילו את נפשו למען ה', במקום שמצווה על כך, ו'בכל מאודך' היינו שצריך להפסיד את ממונו למען ה', ולכאורה קשה, אִם – כיון שנֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', לָמָּה נֶאֱמַר גם 'בְּכָל מְאֹדֶךָ', וְאִם נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ', לָמָּה נֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', כלומר, הרי אחד מהדברים קשה לאדם יותר, ודי בכך שייאמר אותו דבר, וכל שכן שצריך האדם למסור את הדבר השני, שהוא פחות קשה, אלא בא הפסוק לוֹמַר לְךָ, אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ', שחייב למסור אפילו את ממונו החביב עליו, וְאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ'. ועל כל פנים מבואר בברייתא זו שצריך האדם למסור אפילו את נפשו למען ה', וכיון שהמתרפא על ידי עבודה זרה נראה כאילו מודה בה, אסור לו לעשות כן אפילו אם מחמת כן ימות בחוליו.

מביאה הגמרא דרשות נוספות בענין זה: כִּי אָתָא – כאשר בא רַבִין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, בַּכֹּל [-על ידי כל האיסורים] מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעל ידי עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. ומבארת הגמרא מהיכן נלמדו הלכות אלו, דין זה שאין מתרפאים על ידי עֲבוֹדָה זָרָה, הָא דְּאַמָרָן – הרי זה נלמד מהפסוק שהובא לעיל, שנאמר 'בכל נפשך', והמתרפא בעבודה זרה נראה כמודה בה. גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, מַאי הִיא – מהיכן נלמד שאסור להתרפא על ידי איסורים אלו, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, נאמר בפרשת נערה המאורסה (דברים כב כה-כז) 'וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ, וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ', ולכאורה קשה, וְכִי מַה עִנְיַן רוֹצֵחַ אֵצֶל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, ואין לומר שיש לנו ללמוד מהנרצח שאין לנערה זו עונש, שהרי כבר נאמר בפירוש 'ולנערה לא תעשה דבר', אֶלָּא הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד – הביאה התורה את ענין הרוצח באופן שנראה שבא ללמד על נערה המאורסה, וְנִמְצָא לָמֵד – ובאמת יש ללמוד מנערה המאורסה דין לגבי רוצח, ודימתה אותם התורה זה לזה כדי שנלמד מכל אחד דין על חבירו, מַקִּישׁ – מדמה הפסוק את הרוֹצֵחַ לְנַעֲרָה מְאוֹרָסָה, לומר לך, מַה נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, שרודף אחריה אדם לאונסה, נִתַּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ – מותר להורגו כדי להצילה [שהרי נאמר 'צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה', ומשמע שאם היה לה מושיע, היה רשאי להצילה בכל דרך שהוא יכול, ואפילו על ידי הריגת הרודף], אַף רוֹצֵחַ הרודף אחר אדם להורגו, נִתַּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ – יש להציל את הנרדף בנפשו של הרודף, על ידי הריגתו. וּמַקִּישׁ – ומדמה הפסוק את דין נַעֲרָה מְאוֹרָסָה לְרוֹצֵחַ, ללמוד מרוצח דין הנוגע לנערה המאורסה, מַה – כשם שרוֹצֵחַ – אדם שמכריחים אותו לרצוח יהודי, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר [ולהלן יבואר מהיכן לומדים זאת], אַף נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, שהיא אשת איש, אם רוצים להורגה אם לא תחטא אם אדם אחר, תֵּהָרֵג, וְאַל תַּעֲבוֹר איסור זה [והיינו אם היא צריכה לעשות מעשה, אבל אם נעשה בה מעשה בעל כורחה אינה צריכה למסור עצמה למיתה].

מבררת הגמרא, וְרוֹצֵחַ גּוּפֵיהּ מְנָא לָן – מנין אנו יודעים דין זה ברוצח עצמו, שאסור לאדם להרוג יהודי אחר אפילו אם מחמת כן יהרגוהו. משיבה הגמרא, סְבָרָא הוּא, ואין צורך בפסוק כדי ללומדו, כִּי הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – כמו המעשה שהיה באותו אדם שבא לפני רבא, אָמַר לֵיהּ אותו אדם לרבא, אָמַר לִי מָרֵי דּוּרָאִי – אמר לי מושל עירי, זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלַנְיָא – לך והרוג יהודי פלוני, וְאִי לֹא, קַטְלִינָא לָךְ – ואם לא תעשה כן, אהרוג אותך, אָמַר לֵיהּ רבא, [לְקָטְלָךְ וְלֹא תִּקְטְלִינֵיהּ] – מוטב שיהרוג אותך ולא תהרוג אתה יהודי, והטעם לכך, שהרי לא אמרה תורה ש'פקוח נפש דוחה את כל התורה' אלא משום שחביבה נפשו של יהודי לפני ה', ומוטב שתיעשה עבירה ותינצל נפשו של אדם מישראל, אבל כאן הרי בכל מקרה תאבד נפש מישראל, או של אותו אדם או שלך, ואם כן מַאי חָזִית דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמַק טְפֵי – מנין לך שדמך אדום יותר, דִּילְמָא דְמָא דְּהֲאִיךְ סוּמַק טְפֵי – שמא דמו של אותו אדם אדום יותר, כלומר, מנין לך שנפשך חביבה לפני ה' יותר מנפשו של אותו אדם, שמא נפשו חביבה יותר, ואם כן אם תהרגנו נמצא שגם נעשתה עבירה וגם אבדה נפש מישראל, ואם לא תהרגנו, אמנם תאבד נפשך אך לא תיעשה עבירה.