מסכת שבועות, פרק ב, משנה ב
משנה ב: אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בַמֶּלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַּנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
משנה ב: דינים אלו, של טמא הנכנס למקדש, אֶחָד (-בין אדם) הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה עצמה, וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, שאף תוספת העזרה קדושה כעזרה, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר ירושלים, וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא בְמֶּלֶךְ, וְנָבִיא, וְאוּרִים וְתֻמִּים, וּבְסַּנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת – מקריבים שני קרבנות תודה, הבאים עם ארבעים לחמים (עשרה מצות, עשרה רקיקים, עשרה רבוכה ועשרה חמץ), והכבשים עצמם מוקרבים בבית המקדש, אך מבין הלחמים נוטלים שני לחמים (מלחמי החמץ), להוליך למקום התוספת, וּבְשִׁיר, שהיו משוררים את המזמור 'ארוממך ה' כי דיליתני'. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין, וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת – שני לחמי התודה מובלים אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. חלת התודה הַפְּנִימִית, שהיתה סמוכה לבית דין, נֶאֱכֶלֶת, וְחלת התודה הַחִיצוֹנָה, הרחוקה מבית דין, שהיתה מהלכת ראשונה, נִשְׂרֶפֶת, ולמדו כן ממה שעשה נחמיה בזמן חנוכת בית המקדש השני, שנאמר (נחמיה יב לא) 'וָאַעֲלֶה אֶת שָׂרֵי יְהוּדָה מֵעַל לַחוֹמָה וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת', וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ, אין התוספת קדושה, והַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
