מסכת שבועות, פרק ו, משנה א

פרק ו, משנה א: שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין, הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, פָּטוּר. כֵּיצַד, שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, פָּטוּר. שְׁתֵּי כֶסֶף ופְרוּטָה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי, פָּטוּר. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, חַיָּב. מָנֶה לְאַבָּא בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה:
פרק ו, משנה א: שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין – שבועה שהדיינים משביעים את הנתבע [בשונה משבועת ביטוי, ושבועות העדות והפקדון, שבהם עסקנו בפרקים הקודמים, שהן שבועות שנשבע האדם מעצמו], והיינו שבועת מודה במקצת הטענה, יש צורך שתהיה הַטַּעֲנָה – התביעה, לכל הפחות שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה במקצת לכל הפחות בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. דין נוסף, וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, פָּטוּר. ומבארת המשנה, כֵּיצַד, טענו התובע שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו הנתבע אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, ופרוטה היא מטבע העשוי נחושת, פָּטוּר, כיון שהטענה היתה במטבע ממין כסף, וההודאה היתה במטבע ממין נחושת. טענו התובע שְׁתֵּי כֶסֶף ופְרוּטָה לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו הנתבע אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, חַיָּב, שהרי היתה התביעה על שני המינים, על כסף ועל נחושת, והודה בנחושת, וחייב להשבע על השאר. תבעו מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו אֵין לְךָ בְיָדִי כלום, כיון שכפר בכל, פָּטוּר. תבעו מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, הרי הודה במקצת הטענה, וחַיָּב שבועה על השאר. תבעו התובע שמא מָנֶה היה לְאַבָּא בְיָדֶךָ, ומת, ועליך לשלמו לי, אך אינו תובעו כן בוודאות אלא בטענת שמא, והשיב לו הלה אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר שהייתי חייב לאביך, אף שהודה במקצת הטענה, פָּטוּר משבועה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה, שהרי היה יכול לכפור בכל, ולא היה התובע יודע שהוא משקר, כיון שכל תביעתו היתה תביעת שמא ולא תביעת ברי, וכיון שהיה יכול לכפור בכל, והודה במקצת, הרי הוא כמשיב אבידה מרצונו לבעלים, שאף אם מקבל האבידה טוען שאיבד סכום גדול יותר אין משביעים אותו, שאם כן יימנעו בני אדם מלהשיב אבידות, ואף כאן, כיון שהודה במקצת מרצונו ללא כל הכרח, אם יידע שמחמת הודאה זו יבוא לידי שבועה, לא יודה, ולכן פטרוהו משבועה [אמנם כל מודה במקצת אינו יכול לכפור בכל, כיון שאינו מעיז פניו לכפור בפני התובע, ולכן הוא מודה במקצת וכופר במקצת, ואמרה התורה שיש להטיל עליו שבועה על השאר, כדי שמתוך שלא ירצה להשבע לשקר, יודה].