מסכת שבועות, פרק ו, משנה ג1

משנה ג: לִטְרָא זָהָב יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לִטְרָא כֶסֶף, פָּטוּר. דִּינַר זָהָב יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף וּטְרִיסִית וּפֻנְדְּיוֹן וּפְרוּטָה, חַיָּב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אֶחָת. כּוֹר תְּבוּאָה יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, פָּטוּר. כּוֹר פֵּרוֹת יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, חַיָּב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלָל פֵּרוֹת. טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעוֹרִים, פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב.
משנה ג: משנתנו מביאה מחלוקת בדינו של אדם המודה במקצת הטענה, אך אינו מודה במין התביעה אלא בדבר אחר: אמר לו התובע, משקל של לִטְרָא זָהָב יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, והשיב לו הלה אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לִטְרָא כֶסֶף, פָּטוּר, שאין זו הודאה ממין הטענה. אבל אם תבעו דִּינַר זָהָב יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, והלה השיב לו אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף, וּטְרִיסִית – או טריסית, וּפֻנְדְּיוֹן, וּפְרוּטָה, שהודה לו באחת ממטבעות אלו, הגם שאינם ממין התביעה, חַיָּב, והטעם לכך, כיון שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אֶחָת, כלומר, שהתובע מחבירו מטבע אינו מתכוון בדוקא למין המטבע, אלא לשוויו. תבעו כּוֹר תְּבוּאָה יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, והלה השיב אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ [-חצי כור] קִטְנִית, פָּטוּר, כיון שתבואה וקטניות הם מינים שונים. אבל אם אמר לו כּוֹר פֵּרוֹת יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, והלה השיב אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, חַיָּב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלָל פֵּרוֹת. טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעוֹרִים, פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב, כיון שרבן גמליאל סובר שאין ההודאה צריכה להיות בדוקא ממין הטענה, אלא בכל מקרה המודה במקצת חייב שבועה.