מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק שישי (ה)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

מג. ויוצאה בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה מפני ריח הפה, ולא תתן לכתחלה בשבת, ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן וברעלות שבצוארן או שבכסותן וברדיד הפרוף ופורפת בתחלה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה, ולא תערים ותפרוף על האגוז כדי להוציאו לבנה הקטן, וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו. (שבת פרק יט הלכה יב)

מד. יוצאין בפקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין, אימתי בזמן שצבען בשמן וכרכן או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום, אבל אם לא עשה בהן מעשה ולא יצא בהן קודם השבת אסור לצאת בהן. (שבת פרק יט הלכה טז)

מה. קב של קיטע שיש בו בית קיבול כתיתין מתטמא בשאר טומאות מפני בית קיבולו, ומתטמא במדרס שהרי נשען עליו. (כלים פרק כה הלכה יט)

מו. מי שיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה, ואם אין ברגלו מכה לא יצא בסנדל יחיד, ולא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל רפוי ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום, ואין הקיטע יוצא בקב שלו, אנקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת מפני שאינן מדרכי המלבוש ואם יצאו פטורין. (שבת פרק יט הלכה טו)

מז. יוצאין בשק עבה וביריעה ובסגוס עבה ובחמילה מפני הגשמים, אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים, הכר והכסת אם היו רכין ודקין כמו הבגדים מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש, ואם היו קשין הרי הן כמשאוי ואסורין. (שבת פרק יט הלכה יז)

מח. יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו לרה"ר ואם נפל לא יחזיר, ובמוך ובספוג שעל גבי המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילין למכה, ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה ובאגד שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה ובסלע שעל הצינית ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל. (שבת פרק יט הלכה יג)

מט. רטיה שפרשה על גבי כלי מחזירין אותה, ואם פרשה על גבי קרקע אסור להחזירה, ומניחין רטיה על גבי המכה לכתחלה במקדש שאין איסור שבות במקדש, ובכל מקום מקנחין פי המכה ואין מקנחין את הרטיה שמא ימרח. (שבת פרק כא הלכה כז)

נ. אין מקיאין את האוכל בשבת, במה דברים אמורים, בסם, שמא ישחק סמנין. אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן. (שבת פרק כא הלכה לא)

נא. יוצאה האשה באבן תקומה ובמשקל אבן תקומה שנתכוין ושקלו לרפואה, ולא אשה עוברה בלבד אלא אפילו שאר הנשים שמא תתעבר ותפיל, ויוצאין בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש, וכן היוצא בתפילין פטור. (שבת פרק יט הלכה יד)

נב. יוצאין בזוגין הארוגין בבגדים, ויוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו אבל לא בחותם של מתכת שמא יפול ויביאנו, המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתיפו אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו אסור, ואם קבצן להתנאות בהן כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר. (שבת פרק יט הלכה יח)

נג. אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. (עבודה זרה פרק יא הלכה ד)

נד. המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם אבל יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה לאחרים שהיא טמאה, ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשו מהן שנאמר וטמא טמא יקרא הטמא מודיע שהוא טמא. (טומאת צרעת פרק י הלכה ח)