מסכת שבת, פרק ב, משנה ה

משנה ה: הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם.
משנה ה: אדם הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר בשבת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מדבר שיש בו סכנה, כגון שמתיירא מִפְּנֵי גוֹיִם עובדי עבודה זרה, שביום חגם אינם מניחים לבני אדם אחרים להדליק אור בבתיהם, או שמתיירא מִפְּנֵי לִסְטִים שיראוהו מחמת הנר הדולק, או שמכבה מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה המבעתת אותו, והיינו חולי של מרה שחורה, ויש בזה משום פיקוח נפש, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שיש בו סכנה, כדי שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר, ואף מותר לכתחילה לעשות כן, משום פיקוח נפש. כְּחָס עַל הַנֵּר – אבל המכבה את הנר מפני שהוא רוצה שלא יתקלקל הנר [והיינו הכלי שבתוכו מניחים את השמן], כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן – או שמכבה מחמת שהוא רוצה שיישמר השמן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, שלא תִּכְלֶה, חַיָּב, ואף שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, סובר תנא זה שחייבים עליה. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן, כיון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך לכיבוי עצמו, אלא רצונו שלא יתקלקל הנר או שלא יכלה השמן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה, שהמכבה אותה חייב אף לרבי יוסי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם, והרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שחייבים עליה.