מסכת שבת, פרק ב, שיעור 61

אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, כָּל הַמְמָרֵק עַצְמוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה – המפנה ליבו משאר עסקיו כדי לעסוק בדבר עבירה, חַבּוּרוֹת וּפְצָעִים יוֹצְאוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ ל) 'חַבּוּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע'.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אַרְבָּעָה 'סִימָנִין' הֵן, שיש סימן בגופו של האדם למעשיו, א. סִימָן לַעֲבֵרָה של עריות, הִדְרוֹקָן – בשרו מתקשה, מתעבה ומתנפח. ב. סִימָן לְשִׂנְאַת חִנָּם, יֵרָקוֹן – מין חולי שפניו מוריקות. ג. סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ – גאוה, עֲנִיּוּת, ומבואר בגמרא (קדושין מט:) שהכוונה לעניות בתורה. ד. וְסִימָן לְלָשׁוֹן הָרָע, חולי אַסְכְּרָה, המתחיל במעיים ונגמר בגרון.

גָּרְסִינָן בְּמַסֵכֶת סוֹטָה (מב.), אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אַרְבַּע כִּתּוֹת של בני אדם, הרגילים תמיד בעבירות מסוימות, אֵינָן מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה, כַּת לֵצִים, כַּת חֲנֵפִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, כַּת שַׁקָּרִים.

מבארת הגמרא מהיכן לומדים זאת, כַּת שַׁקָּרִים, דִּכְתִיב (תהילים קא ז) 'דוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינַי'. כַּת לֵצִים, דִּכְתִיב (הושע, ז, ה) 'מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לוֹצְצִים'. כַּת חֲנֵפִים, דִּכְתִיב (איוב יג, טז) 'כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבֹא'. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, דִּכְתִיב (תהלים ה, ה) לגבי מספרי לשון הרע 'כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע', לֹא יָגוּר בִּמְגוּרֶךָ אדם רַע, המספר לשון הרע.

הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין חומר עוון לשון הרע: וְגָרְסִינָן – ולמדנו בְּמסכת עֶרְכִין, תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּן פַּרְטָא, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, מִנַּיִן יש ללמוד כן, מִמְּרַגְּלִים, וּמַה מְרַגְּלִים שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבָּה עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים – על ארץ ישראל, כָּךְ נענשו, הַמּוֹצִיא דִּבָּה עַל חֲבֵירוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא, מַאי דִּכְתִיב – מה יש ללמוד ממה שנאמר בתהילים (קכ נ) 'מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה', כביכול כך

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָשׁוֹן, לָשׁוֹן, מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ כדי שלא תדבר לשון הרע, והרי כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִין, וְאַתָּה מֻטֶּה [-שוכב], כדי שלא יהיה לאדם קל לדבר. כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ, וְאַתָּה מִבִּפְנִים, לשם שמירה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת לשמירה, אַחַת שֶׁל עֶצֶם – שיניים, וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר – שפתיים, מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ עוד הקדוש ברוך הוא, לָשׁוֹן רְמִיָּה.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם [בשם] רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא, כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יב, ה) 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ', כלומר, אותם המגבירים לשונם לדבר לשון הרע, הרי הם כאומרים 'מי אדון לנו', שכופרים בקדוש ברוך הוא.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם [בשם] רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא, כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קא ה) 'מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית', הרי שנאמרה לשון 'הצמתה' לגבי המדבר לשון הרע ['מלשני בסתר'], וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, לגבי מוכר בית בעיר המוקפת חומה (ויקרא כה ל) 'לִצְמִיתוּת', וּמְתַּרְגְּמִינַן – והתרגום של מילה זו הוא 'לַחֲלוּטִין', וּתְנַן – ושנינו במשנה (מגילה ח:) 'אֵין בֵּין מְצוֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה', הרי שנקטה המשנה לשון 'מוחלט' לגבי מצורע, וזו הלשון שאמר דוד המלך בתהילים לגבי המדבר לשון הרע.

מוסיפה הגמרא: וְהַיְנוּ דְּאָמַר – וזהו מה שאמר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בפרשה זו של נגעים, מַאי דִּכְתִיב – כיצד יש לדרוש את לשון הפסוק 'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצוֹרָע' (שם יד, ב), מדוע כתבה כאן התורה לשון 'מצורע', ולא לשון 'צרוע' כפי שכתבה בכל מקום (מהרש"א), כדי שנדרוש זאת כאילו נאמר זוֹ – פרשה זו של נגעים, הִיא תּוֹרָתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע, שהוא הנענש בזה.