מסכת שבת, פרק ג, משנה א

משנה א: כִּירָה, שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא, נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַמִּין, אֲבָל לֹא תַבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין.

משנה א: משנתנו עוסקת בדיני 'שהייה', כלומר השהיית קדירה על גבי אש מערב שבת, באיזה אופנים מותר לעשות כן: כִּירָה, והיינו מקום מיוחד בקרקע להנחת קדירות, ומסיקים תחתיהן אש, שֶׁהִסִּיקוּהָ – הבעירוה בערב שבת בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא [-עצים דקים ש'גובבים', אוספים מן השדה], נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל – מותר להניח עליה תבשיל בערב שבת, שישאר מונח שם עד למחרת, כיון שקש וגבבא נשרפים לגמרי ואינם נעשים גחלים, ואין חשש שיחתה בהם. אבל אם הסיקו את הכירה בְּגֶפֶת [-פסולת של זיתים או שומשומים] וּבְעֵצִים, לֹא יִתֵּן על גביה קדירה להשהותה בשבת, עַד שֶׁיִּגְרֹף את הגחלים מן הכירה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר על גבי הגחלים, לכסותם ולצננם, והטעם לכך, כיון שחששו חכמים שכשיראה האדם בשבת שהגחלים כבים והולכים, יחתה בהם להבעירם. עתה מביאה המשנה מחלוקות בענין כירה שגרפו ממנה את הגחלים או כיסו אותם באפר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מותר להניח על כירה כזו חַמִּין – מים חמים, שאינם טעונים בישול, ואין בהם חשש חיתוי, אֲבָל לֹא תַבְשִׁיל, הטעון בישול, כיון שגם לאחר הגריפה נשארים מעט ניצוצות, ויבא לחתות בהם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בין חַמִּין וּבין תַבְשִׁיל מותר להשהות. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, גם מים חמים, שמותר להשהותם, נוֹטְלִין מהכירה בשבת, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין אותם על גבי הכירה, כיון שנראה הדבר כבישול בשבת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין בשבת, ובתנאי שעדיין לא הניח את הקדירה מידו מרגע שנטלה מעל גבי האש.