מסכת שבת, פרק ו, משנה א

פרק ו, משנה א: בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָה יוֹצְאָה לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁה וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם וְלֹא בַטוֹטֶפֶת וְלֹא בַסַּנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין וְלֹא בַכָּבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב וְלֹא בַקַּטְלָא וְלֹא בַנְּזָמִים וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה וְאִם יָצָאת אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָאת:

פרק ו, משנה א: פרק זה מבאר את דיני תכשיטי האשה לענין היציאה בהם בשבת לרשות הרבים. והכלל הוא שסתם תכשיט מותר, אלא אם כן יש חשש שתבא האשה להסיר את התכשיט ברשות הרבים מסיבה כל שהיא, ואז יתכן שתטלטל אותו: בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים, וּבַמָּה אֵינָה יוֹצְאָה. מבארת המשנה, לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לרשות הרבים, לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת, שֶׁבְּרֹאשָׁה, כלומר, חוטי צמר או פשתן או רצועות הכרוכות בשערות ראשה, מחשש שמא תזדמן לה טבילת מצוה, ותסיר את החוטים או הרצועות ברשות הרבים, ותוליכם ארבע אמות, וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן טבילת מצוה [אף ביום חול] עַד שֶׁתְּרַפֵּם – שיהיו רפויים קצת, שלא יחצצו בין המים לגופה [וכיון שהם חוצצים, אסרו עליה לצאת בשבת, מחשש שתסירם לצורך טבילת מצוה, וכמו שהתבאר]. וְלֹא תצא לרשות הרבים בַטוֹטֶפֶת – מין תכשיט של זהב על מצחה, הדומה ל'ציץ' הקשור מאוזן לאוזן, וְלֹא בַסַּנְבּוּטִין – תכשיטים התלויים על אותו ציץ, מהצדעיים עד הלחיים, כיון שהם תכשיטים חשובים, ויש חשש שתורידם כדי להראותם לחברתה, ותטלטלם ברשות הרבים, ואיסור זה הוא בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין בשבכה שבראשה, אבל אם הם תפורים שם, אין חשש שתסיר את כיסוי ראשה ברשות הרבים, ומותרת לצאת בהם. וְכן לֹא תצא בַכָּבוּל – חתיכת בגד, כמין מצנפת קטנה, המונחת תחת אותו ציץ של זהב, כדי שלא יזיק למצח, ולפעמים לובשים את הבגד הזה לבדו, כתכשיט. והאיסור ביציאה ב'כבול' הוא רק לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אבל רשאית לצאת בו לחצר, כיון שלא רצו חכמים לאסור על האשה את כל תכשיטיה בחצר, שלא תתגנה על בעלה. אבל שאר התכשיטים שנאסרו לעיל, היינו אפילו לחצר. וְלֹא תצא בְעִיר שֶׁל זָהָב – עטרה של זהב העשויה כצורת העיר ירושלים, וְלֹא בַקַּטְלָא – תכשיט הנתון בצואר האשה, ומהודק בחוזק, כדי שתיראה בעלת בשר [ונקרא 'קטלא' מלשון הריגה, כאילו חונקת עצמה בתכשיט זה], וְלֹא בַנְּזָמִים – נזמי האף, שניתן להסירם בקלות, וחששו שתטלטלם ברשות הרבים, אבל נזמי האוזן, שהם מכוסים בשבכה שבראשה, קשה לשולפם ומותרת לצאת בהם. וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, אף שזהו תכשיט, מחשש שתבא להסירה ולטלטלה [ולהלן (מ"ג) יבואר דין טבעת שיש בה חותם], וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה – מין תכשיט שיש בראשו טס זהב, וְאִם יָצָאת באחד מכל התכשיטים הללו לרשות הרבים, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָאת, כיון שאין בהם איסור תורה, אלא רק גזירת חכמים, מחשש שתבא לטלטול.