דין נוסף בעניני ברירה: הָיוּ לְפָנָיו (שני) מִינֵי אוֹכְלִין, וּבָרַר וְאָכַל, וּבָרַר וְהִנִּיחַ, רַב אַשִׁי מַתְנִי – מלמד בדינו שהוא פָּטוּר. וְרַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי מַתְנִי – מלמד שהוא חַיָּב. תמהה הגמרא, רַב אַשִׁי מַתְנִי פָּטוּר, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא על דין זה שהוא חַיָּב. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא על דברי רב אשי, הָא – דברי רב אשי, הפוטרו, היינו כשברר בכלים שאינם מיוחדים לברירה כזו, כגון בְּקָנוֹן – כלי שראשו העליון רחב ומלמטה הוא צר, והקטניות מתגלגלות ויוצאות והפסולת נשארת, וְתַמְחוּי – קערה גדולה, שבית הקיבול שלה נמוך, וניתן לברור בה, וכיון שאין זו דרך ברירה פטר רב אשי [אבל אסור לכתחילה מדרבנן], הָא – ואילו דברי הברייתא, שחייב, היינו כשברר בְּנַפָּה וּכְבָרָה [-מין נפה שנקביה גדולים יותר], וכיון שזו דרך ברירה, חייב עליה.
הגמרא מבארת עתה את החילוק בין ברירת אוכל מהפסולת לבין ברירת הפסולת מהאוכל: אָמַר חִזְקִיָּה, הַבּוֹרֵר תּוּרְמוּסִין [-מין קטניות] מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶן, חַיָּב חַטָּאת. תמהה הגמרא, לֵימָא קָסָבַר – שמא נאמר שסובר חִזְקִיָּה שברירת אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת היא דבר האָסוּר, והרי אין הדבר כן, אלא מותר לברור אוכל מתוך פסולת. מתרצת הגמרא, לֹא – אין הדבר כן, אלא אף חזקיה מודה שמותר לברור אוכל מתוך פסולת, ושָׁאנִי – אך שונה הדבר בתּוּרְמוּסִין, דְּשָלְקֵי לֵיהּ שֶׁבַע זִמְנִין בִּקְדֵירָה בִּקְלִיפְּתָא – ששולקים אותם שבע פעמים בקדירה כשהם בקליפותיהם, וְאִי לֹא שָׁקְלֵי לֵיהּ מִן הַפְּסֹלֶת – ואם לא יוציאו את התורמוסים מתוך הקליפות שנשלקו איתם, מַסְרַח – יתקלקלו הקליפות, הִילְכָּךְ {אִי לֹא שָׁקְלֵי לֵיהּ מִן הַפְּסֹלֶת} כִּפְסֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל דָּמִי, שהרי בהוצאת התורמוסין מתקן את הקליפות, וְחַיָּב.
שנינו במשנה, 'וְהַטּוֹחֵן'. אָמַר רַב פַּפָּא, הַאי מַאן דְּפָרֵים סִילְקָא בְּשַׁבַּתָּא – אדם החותך בשבת ירק ששמו סילקא לרצועות דקות, חַיָּב מִשּׁוּם טוֹחֵן, ואף שאינו מפוררו לפירורים ממש.
וְאָמַר רַב מְנַשְׁיָא, הַאי מַאן דְּסַלֵּית סִילְתֵי [להלן יבואר עניינו], חַיָּב מִשּׁוּם טוֹחֵן. אָמַר רַב אַשִׁי, וְאִי קַפִּיד אַמִשְׁחֲתָא – ואם הקפיד על מידת החיתוך המדוייקת, חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'דְּסַלֵּית סִילְתֵי', אֵלּוּ עֲצֵי דְּקָלִים שֶׁעוֹמְדִין שִׁיבִּי שִׁיבִּי, פֵּרוּשׁ נִימִין נִימִין – כמו חוטים חוטים, וּכְשֶׁמְּפָרֵק אוֹתָן הַנִּימִין יוֹצֵא מִבֵּינֵיהֶן כְּמִין קֶמַח דַּק, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נֶחְשָׁב כְּטוֹחֵן.
שנינו במשנה, 'וְהַלָּשׁ וְהָאוֹפֶה'. אָמַר רַב אָחָא בַּר אַשִׁי בַּר עֲוִירָא, הַאי מַאן דְּשָׁדָא סִיכְּתָא לְאַתּוּנָא – הנותן כלי העשוי מגללים לתנור, לייבשו, חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין פשוט הוא, שהרי הבישול מרכך את הכלי, מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – היית יכול לומר שאין הדבר כן, אלא לְשָׁרוֹרֵי מָנָא קָא מְכַוֵּין – כוונתו לחזק את הכלי ולייבשו, ואין בזה משום בישול, קָא מַשְׁמַע לָן – הוצרך רב אחא להשמיענו שיש בזה משום בישול, כיון דְּמִירְפָא רָפִי וַהֲדַר קָמֵיט – שתחילה נעשה הכלי רפוי ורך, ואחר כך הוא מתקשה, ובשעה שהתרכך הרי זה דרך בישול, וחייב עליו. מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'סִיכְּתָא', גְּלָלֵי בְּהֵמָה רְקִיקִין.
אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּאַרְתַּח כּוּפְרָא – אדם המרתיח זפת, חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל, ומבואר בגמרא שהחידוש בדין זה הוא שאף שכשהזפת מצטננת היא חוזרת ומתקשה, ולא ניכר הבישול, מכל מקום ההרתחה עצמה נחשבת בישול.
שנינו במשנה, 'הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר, הַמְנַפְּצוֹ, וְהַמְלַבְּנוֹ, וְהַצּוֹבֵעַ, וְהַטּוֹוֶה'. הגמרא מבארת שדינים אלו לא נאמרו רק בבהמה, אלא גם בעופות: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַכָּנָף – תולש נוצה גדולה מכנף העוף, וְהַקּוֹטְמוֹ – חותך את ראש הנוצה, שהוא רך וראוי לשימוש כמילוי לכרים וכסתות, וְהַמּוֹרְטוֹ – מסיר את השער מהקנה הקשה, כדי לעשות מהקנים הללו כובעים, חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, לפי שתלישת הנוצה נחשבת כ'גוזז', וחיתוך ראש הנוצה נחשב כ'מחתך', כיון שמקפידים על החיתוך שיהא בדיוק במקום שבו קנה הנוצה עדיין רך וראוי לשימוש, ומריטת השערות שעל הקנה הרי זה כ'ממחק', שהרי הוא מחליק את הקנה מהשערות שעליו כדי להשתמש בו.
