מסכת שבת, פרק י, משנה ד

משנה ד: הַמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו פָּטוּר לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו חַיָּב בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִּינָר בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ חַיֶּבֶת שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין:

משנה ד: משנתנו ממשיכה לבאר את דין המוציא שלא כדרך הוצאה: הַמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא את הדבר כשהוא תלוי לְפָנָיו, כדי לשומרו שמירה מעולה, וּבָא לוֹ – והסתובב הדבר ונתלה לְאַחֲרָיו, ששמירתו פחותה, פָּטוּר, כיון שלא התקיימה מחשבתו להוציאו בשמירה מעולה. אבל אם התכוין להוציאו כשהוא תלוי לְאַחֲרָיו, וּבָא לוֹ ונתלה לְפָנָיו, חַיָּב, שהרי התקיימה מחשבתו, ואף נוספה שמירה לדבר.

בֶּאֱמֶת אָמְרוּ – הלכה פסוקה היא, שהָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִּינָר, ותלתה בו דבר והוציאתו מרשות לרשות, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, חַיֶּבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר – שדרכו להסתובב מצד לצד, ועל דעת כן הוציאתו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין – אף המקבלים איגרות מבית המלכות ונותנים אותן בקנה חלול התלוי בצוארם, ומתוך שהם רצים לדרכם דרך הקנה להתהפך מלפנים לאחור, חייבים בכך, כיון שזו דרך הוצאתו.