מסכת תענית – פרק ראשון

משנה

משנתנו מבררת מתי הוא הזמן שבו מתחילים לבקש על הגשמים בתפילה, באמירת 'ותן טל ומטר לברכה': בִּשְׁלֹשָׁה בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין – מתחילים לבקש אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּשִׁבְעָה בּוֹ, שֶׁהֵן חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לְאַחַר הַחַג, שזהו שיעור זמן מספיק כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אפילו הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מעולי הרגל לִנְהַר פְּרָת, שזהו קצה הגבול של ארץ ישראל [וגם לאחר שנחרב בית המקדש נוהגים ישראל לעלות לרגל לירושלים, ומחמת עולים אלו יש לאחר את בקשת הגשמים, כפי שהיה בזמן שבית המקדש קיים (ר"ן)].

גמרא

פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקת האמורה במשנתנו: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שמתחילים לבקש את הגשמים בשבעה במרחשוון.

הגמרא מבררת עתה את זמן בקשת הגשמים בחוץ לארץ: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר, וּבַגּוֹלָה – בבבל, שאין כל כך צורך בגשמים כמו בארץ ישראל, אין מבקשים את הגשמים עַד שִׁשִּׁים יוֹם בַּתְּקוּפָה – בתקופת תשרי. מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, יוֹם שִׁשִּׁים עצמו, האם דינו כְּלִפְנֵי שִׁשִּׁים, ואין מבקשים בו, אוֹ כִּלְאַחַר שִׁשִּׁים, ומבקשים בו. וּמַסְקָנָא, אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, יוֹם שִׁשִּׁים עצמו דינו כִּלְאַחַר שִׁשִּׁים, ומבקשים בו.

משנה

משנתנו מתחילה לבאר את ההנהגה בזמן שאין הגשמים יורדים כתיקונם: הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן, שזהו כבר הזמן השלישי הראוי לירידת גשמים [לאחר שלשה ושבעה במרחשוון], וְעדיין לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, הִתְחִילוּ הַיְחִידִים – תלמידי חכמים מִתְעַנִּין, ובתעניות אלו אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה – בליל התענית, ורק בבוקר מתחילים להתענות, וּמֻתָּרִין בימי התענית בִּמְלָאכָה, וּבִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

גמרא

שנינו במשנה, 'התחילו היחידים מתענין'. מבררת הגמרא, מַאן – מי הם המכונים 'יְחִידִים'. אָמַר רַב הוּנָא, רַבָּנָן – תלמידי חכמים, המיוחדים במעשיהם (תוספות יו"ט).

שנינו במשנה 'התחילו היחידים מתענין', אך לא התבאר כמה תעניות הם מתענים, ובאילו ימים. וְאָמַר רַב הוּנָא, יְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת, בסדר זה, שֵׁנִי, וַחֲמִישִׁי, וְשֵׁנִי. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, יְחִידִים מִתְעַנִּים שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וּמַפְסִיקִין מלהתענות בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְיָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִים בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית – מגילה שנכתבו בה ימים מסוימים בשנה שאסור להתענות ולהספיד בהם, מחמת דברים טובים שאירעו בהם. מוסיף הרי"ף: וְהָאִידָנָא – ובזמנינו, דְּקָא בָּטְלָה – שהתבטלה מְגִלַּת תַּעֲנִית, ומותר להתענות בימים הכתובים בה, אֵין מַפְסִיקִין אֶלָּא בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים. וְדין זה, שאין מתענים בראשי חודשים, בחנוכה ובפורים, היינו דַוְקָא בְּתענית של יָחִיד, כמו התעניות המבוארות במשנתנו, שרק תלמידי חכמים מתענים בה, אֲבָל בתענית צִבּוּר, לֹא – אין אומרים כן, דִּתְנַן – שהרי שנינו במשנה (סוף פרק שני), אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים, וְאִם הִתְחִילוּ בסדר תעניות, וחלה אחת התעניות בימים אלו, אֵין מַפְסִיקִין, אלא מתענים אפילו בימים אלו.

שנינו במשנה 'התחילו היחידים מתענין'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יֹאמַר אָדָם 'תַּלְמִיד אֲנִי, אֵין אֲנִי רָאוּי לְכָךָ', אֶלָּא כָּל הַתַּלְמִידִים רְאוּיִין לְכָךְ. מבררת הגמרא, אֵיזֶהוּ המכונה 'יָחִיד', וְאֵיזֶהוּ המכונה 'תַּלְמִיד', ומבארת, 'יָחִיד' היינו מי שֶׁרָאוּי לְמַנּוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, כיון שהוא בקי בכל ההלכות. ו'תַּלְמִיד' היינו כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דְּבַר הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם, וְאוֹמְרָהּ – יודע היכן נמצא אותו דבר הלכה, הגם שאינו יודע את פירוש ההלכה, וַאֲפִלּוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, שאין הכל עוסקים בה.

הגמרא מביאה מחלוקת בענין זה של תענית התלמידים: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא כָּל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמוֹ 'יָחִיד', להתענות בימים אלו, עוֹשֶׂה, כיון שדרך גאוה היא להחזיק עצמו כתלמיד חכם. וַאפילו הַתַּלְמִידִים, אֵין עוֹשִׂין אֶת עַצְמָן יְחִידִים, ואינם מתענים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עוֹשֶׂה – רשאי כל אדם לנהוג בענין זה כמנהג תלמידי חכמים, וְזָכוּר הוא על כך לַטּוֹב, שֶׁאֵין שֶׁבַח הוּא לוֹ בכך שהוא מתענה, אֶלָּא צַעַר הוּא לוֹ.

תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת מחלוקת דומה, לֹא עַם הָאָרֶץ הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמוֹ יָחִיד, עוֹשֶׂה, וְהַתַּלְמִידִים עוֹשִׂין את עצמם כיחידים, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, דָּבָר שֶׁל שֶׁבַח, כגון להתעטף בבגד המיוחד לתלמידי חכמים, אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אבל דָּבָר שֶׁל צַעַר, כמו תעניות אלו, עוֹשֶׂה כל אדם עצמו כתלמיד חכם, שהרי אין בכך אלא צער.