מסכת תענית – פרק ראשון

הגמרא דנה עתה בדיני תפילת 'עננו' שאומרים ביום התענית: אַדְבְּרֵיהּ [-הנהיגו] רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ [-בנו], וְדָרַשׁ, יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית – אומר את תפילת 'עננו' בשמונה עשרה, וְהֵיכָן אוֹמְרָהּ, בֵּין ברכת 'גּוֹאֵל ישראל' לְבין ברכת 'רוֹפֵא חולי עמו ישראל', כברכה בפני עצמה.

מַתְקִיף לָהּ – הקשה על דבריו רַב יִצְחָק, וְכִי יָחִיד קוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ, והרי אין היחיד חשוב כל כך עד שיקבע לו ברכה בפני עצמו מחמת תעניתו. אֶלָּא אָמַר רַב יִצְחָק, יחיד שקיבל על עצמו תענית אומר את נוסח 'עננו' בְּברכת שׁוֹמֵעַ תְפִלָּה. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, יחיד אומר נוסח זה בְּשׁוֹמֵעַ תְפִלָּה. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא, יחיד המתענה מזכיר 'עננו' בְּשׁוֹמֵעַ תְפִלָּה, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, בחזרת הש"צ אוֹמְרָהּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא, כברכה בפני עצמה.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ברכות פ"ד ה"ג), רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַב אָמַר, וַאֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁגָּזַר עַל עַצְמוֹ תַּעֲנִית, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע. וְהֵיכָן אוֹמְרָהּ, רַבִּי זְעֵירָא בְּשֵׁם רַב הוּנָא אוֹמֵר, אוֹמְרָהּ כְּלֵילֵי שַׁבָּת וּכְיוֹמוֹ, פֵּרוּשׁ, שאומרה בְּעַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה [כדרך שבשבת מתפללים בנוסח תפילת השבת בשלש התפילות הללו]. וְגַרְסִינָן במסכת שבת בְּפרק בַמֶּה מַדְלִיקִין (כד.), יָמִים שֶׁאֵין בָּהֶן קָרְבַּן מוּסָף, כְּגוֹן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי, וְתַעֲנִיּוֹת, וּמַעֲמָדוֹת, וקודם שיבאר הרי"ף את הדין בימים אלו, מביא הוא את ביאור הגמרא בענינם של 'שני וחמישי', שאלה שם הגמרא, 'שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי', שמשמע מהברייתא שהם ימי תענית בפני עצמם, מַאי עֲבִידְתַיְיהוּ – מה עניינם של ימים אלו, ומדוע מתענים בהם. ומשיבה, אֶלָּא כוונת הברייתא לשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי שֶׁל תַּעֲנִיּוֹת שמתענים הציבור על הגשמים, וְשֶׁל מַעֲמָדוֹת – של אנשי מעמד שהיו מתכנסים בזמן שבית המקדש קיים להתפלל על קבלת הקרבנות לרצון לפני ה', עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה ברכות, וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְּאֹרָע – מענינה של התענית, והיינו תפילת 'עננו', בְּברכת שׁוֹמֵעַ תְפִלָּה. וְאִם לֹא אָמַר, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. אַלְמָא – ומוכח מברייתא זו שצָרִיךְ לוֹמַר 'עֲנֵנוּ' בתעניות גם בִּתְפִלַּת עַרְבִית, מלבד שחרית ומנחה. וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ועוד יש לנו ללמוד משם, שֶׁאִם טָעָה וְלֹא אָמַר עֲנֵנוּ בִּתְפִלַּת תַּעֲנִית, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. אֲבָל אִי אִידְכַּר מִקָּמֵי דְעָקַר לְהוּ לְרַגְלֵיהּ – אבל אם נזכר קודם שעקר את רגליו בסיום התפילה, נֵימָא הָכִי – יאמר כך, 'עֲנֵנוּ ה' עֲנֵנוּ כִּי בְּצָרָה גְּדוֹלָה אֲנַחְנוּ וְכוּ', כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, וּפוֹדֶה וּמַצִּיל וְעוֹנֶה בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה, יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי' וְגוֹמֵר, ואינו חותם בהזכרת ה'.

משנה

לאחר שהתבאר במשנה הקודמת שאם לא ירדו גשמים עד שבעה עשר במרחשוון מתחילים תלמידי חכמים להתענות, מבארת המשנה את הדין כאשר גם לאחר תעניות אלו לא ירדו גשמים: הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵיו, וְעדיין לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת עַל כל הַצִּבּוּר, ובתעניות אלו אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, כיון שהתענית מתחילה רק בבוקר, וְגם ביום התענית עצמו מֻתָּרִין בִּמְלָאכָה, וּבִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

עָבְרוּ תעניות אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר, ותעניות אלו חמורות יותר, ובהם אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין רק מִבְּעוֹד יוֹם, ומתחילת הלילה כבר מתחילה התענית, וּבתעניות אלו אֲסוּרִין בִּמְלָאכָה, וּבִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶרְחֲצָאוֹת, כיון שאסורים ברחיצה.

גמרא

מבררת הגמרא, הֵיכִי עָבְדֵי – כיצד הוא סדר הנהגת היום בתעניות אלו. אָמַר אַבַּיֵּי, מִצַּפְרָא לְפַלְגָּא דְּיוֹמָא – מהבוקר ועד חצות היום, מֵעַיְּינִינַן בְּמִילֵּי דְּמָתָא – מעיינים וחוקרים אחרי עניני העיר, שמא יש בידם גזל וחמס, ואם מצאו דברים אלו מפייסים את הנגזלים. מִפַּלְגָּא דְּיוֹמָא לְפַנְיָא רִיבְעָא דְּיוֹמָא – מחצות היום ועד רבע היום האחרון, קָרֵינָן וּמַפְטְרִינַן – קוראים בתורה ומפטירים בנביא. וְרִיבְעָא דְּיוֹמָא – וברבע היום האחרון מְצַלִּינַן וּבָעוּ רַחֲמֵי – מתפללים ומבקשים רחמים, דִּכְתִיב בספר נחמיה (ט ג) לגבי הצום שהיה באותו הזמן, 'וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִיעִית הַיּוֹם, וּרְבִיעִית (היום) מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם'.

תָּאנָא – שנינו בברייתא, עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת, אֵינָן מִתְעַנּוֹת, לֹא בָּרִאשׁוֹנוֹת – לא בשלש תעניות ראשונות, שהן קלות, כפי שהתבאר במשנה, שהן מתחילות רק בבוקר, ומותרות במלאכה וכו'. וְלֹא בָּאַחֲרוֹנוֹת – ואינן מתענות בשבע האחרונות [שדינן יבואר להלן], שהן מרובות, ויקשה עליהן לצום כל כך הרבה, אֲבָל מִתְעַנּוֹת בָּאֶמְצָעִיּוֹת, שהן חמורות, ולכן מחמירים גם עליהן, וכיון שאינן אלא שלש, יכולות הן להתענות בהן.