מסכת תענית – פרק רביעי
שנינו במשנה, 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשַׁנֶּה'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כֵּיצַד מְשַׁנֶּה, כל אדם לפי הרגליו, אם הָיָה אותו אדם רָגִיל לֶאֱכוֹל שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁילִין, אוֹכֵל מִין אֶחָד. הָיָה רָגִיל לִסְעֹד בַּעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, הסועדים עימו לכבודו, ממעט וסוֹעֵד בַּחֲמִשָּׁה. הָיָה רָגִיל לִשְׁתּוֹת בַּעֲשָׂרָה כּוֹסוֹת, ממעט ושׁוֹתֶה בַּחֲמִשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה – לאחר חצות היום, אֲבָל מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּה, והיינו קודם חצות, הכל מֻתָּר.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כָּל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאָבֵל, נוֹהֲגוֹת בכל אדם בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אָסוּר בִּרְחִיצָה, וּבְסִיכָה [-סיכת הגוף בשמן], וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בְּמִשְׁנָה וּבְתַּלְמוּד וּבַהֲלָכוֹת וּבַהֲגָּדוֹת [כטעם שיבואר להלן, שלימוד התורה משמח את הלב], אֲבָל קוֹרֵא הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִקְרוֹת, וְשׁוֹנֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִשְׁנוֹת, כיון שלימוד זה אינו משמחו אלא מצערו, וְקוֹרֵא בַּקִּינוֹת – מגילת איכה, וּבְאִיּוֹב, וּבִדְבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה. וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֵינָן בְּטֵלִין בּוֹ מלימוד תורה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אֵינוֹ קוֹרֵא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִקְרוֹת וְאֵינוֹ שׁוֹנֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִשְׁנוֹת, כיון שגם בלימוד זה יש שמחה, אֲבָל קוֹרֵא הוּא בַּקִּינוֹת, וּבְאִיּוֹב, וּבִדְבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה, וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִין בּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יט ט) 'פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב'. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ב ה"ב) רַבִּי אַחָא אוֹמֵר, יָחִיד [ולא רק שליח ציבור] בְּתִשְׁעָה בְּאָב, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בתפילתו מֵעֵין הַמְּאֹרָע. וּמַאי נִיהוּ – ומה הוא נוסח מעין המאורע שיש להזכיר בתשעה באב, (נַחֵם) '[רַחֵם] ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ' וְכוּ'. וְהֵיכָן בתפילה אוֹמְרוֹ, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בקשה לְהַבָּא, אוֹמְרוֹ בָּ'עֲבוֹדָה', והיינו בברכת 'רצה', וכגון יעלה ויבוא. וְכָל דבר שֶׁהוּא לְשֶׁעָבַר, אוֹמְרוֹ בְּ'הוֹדָאָה', והיינו בברכת 'מודים', וכגון 'על הניסים', ומוכיחה הגמרא ש'הודאה' היא לשעבר, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה במסכת ברכות (נד.), 'וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא'. וְנָהֲגֵי עַלְמָא לְמֵימְרֵהּ – אמנם נוהגים העולם לומר את בקשת 'רחם' בְּברכת 'בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', וְסָמְכֵי אַהָאִי – וסומכים על דין זה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּברכת 'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה', אִם בָּא לוֹמַר בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה מֵעֵין אוֹתָהּ בְּרָכָה, אוֹמֵר, וכיון שבקשת 'רחם' היא על בניית בית המקדש וירושלים, הרי תפילה זו שייכת ל'בונה ירושלים'.
הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בפסחים בענין צום תשעה באב: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים נד:), אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל – אין נוהגים בבבל תענית ציבור חמורה, להתחיל בתענית מהלילה ולהאסר במלאכה ובשאר עינויים, אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד, אבל אין קובעים תעניות חמורות אלו על עצירת גשמים בבבל, כיון שאין זקוקים שם כל כך לגשמים.
דָּרַשׁ רָבָא, עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת, מִתְעַנוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בּוֹ – בתשעה באב, כְּדֶרֶךְ שֶׁמִתְעֲנוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ – של תשעה באב, אָסוּר באכילה ובמלאכה, כיון שיש להחמיר גם בספיקו.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיּוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם בְּתִשְׁעָה בְּאָב, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כיון שאף זה בכלל איסור רחיצה בימים אלו.
(ספר יוחסין)
