מסכת תענית – פרק שלישי

משנה

הָיוּ העם מִתְעַנִּין על ירידת גשמים, והתחילו להתענות כבר בערב, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, לֹא יַשְׁלִימוּ את התענית, כיון שעדיין לא חל על אותו יום שם 'תענית', וכבר ירדו גשמים. אבל אם ירדו גשמים לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה, יַשְׁלִימוּ את התענית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, אם ירדו גשמים קֹדֶם חֲצוֹת היום, לֹא יַשְׁלִימוּ, כיון שחצות זהו זמן סעודה, וקודם זמן הסעודה עדיין לא חל על היום שם 'תענית', אבל אם ירדו הגשמים לְאַחַר חֲצוֹת, שכבר עבר זמן הסעודה ולא אכלו, נמצא שחל על היום שם תענית, ויַשְׁלִימוּ.

גמרא

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב יְהוּדָה גָּזַר תַּעֲנִיתָא – גזר תענית מחמת עצירת גשמים, ויָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה. סָבַר לְאַשְׁלוּמָהּ – היה רב יהודה סבור שיש להשלים את התענית, כיון שכבר התחיל היום. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַמִּי, 'קוֹדֶם חֲצוֹת' וְ'אַחַר חֲצוֹת' שָׁנִינוּ במשנה, כלומר, ההלכה היא כדעת רבי אליעזר של משנתנו, שרק אם ירדו גשמים אחר חצות צריכים להשלים את תעניתם, אבל אם ירדו גשמים קודם חצות, אין משלימים.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה יא), אם ירדו גשמים קוֹדֶם חֲצוֹת, לֹא יַשְׁלִימוּ את תעניתם, עַד כְּדוּן צַפְרָא הוּא – כיון שעד זמן זה עדיין 'בוקר' הוא, ואין זה נחשב שחלה עליהם התענית. אבל אם ירדו גשמים לְאַחַר חֲצוֹת, יַשְׁלִימוּ את תעניתם, לפי שכְּבָר עָבַר רֻבּוֹ שֶׁל יוֹם בִּקְדֻשָּׁה.

משנה

מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרוּ תַעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּלוּד מחמת עצירת גשמים, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קֹדֶם חֲצוֹת, אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן, צְאוּ וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ וַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב, וָבֹאוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם וְקִרְאוּ 'הַלֵּל הַגָּדוֹל', ובגמרא יבואר מהו הלל זה.

גמרא

מבררת הגמרא, מדוע אמר להם תחילה לעשותו יום טוב באכילה ושתיה, ורק אחר כך לומר הלל הגדול, וְלֵימְרוּ הַלֵּל הַגָּדוֹל מֵעִיקָּרָא – מדוע לא אמרו את ההלל בתחילה, מיד כשירדו גשמים, ואחר כך היו נכנסים לאכול ולשתות. אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דבר זה, לפי שאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל הַגָּדוֹל אֶלָּא בְּנֶפֶשׁ שְׂבֵעָה וְכֶרֶס מְלֵאָה, כיון שנאמר בהלל זה 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ', ונאה לאומרו על השבע. מבררת הגמרא, וְאֵיזֶהוּ 'הַלֵּל הַגָּדוֹל', רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵ'הוֹדוּ' – מפרק קל"ו בתהילים, הפותח בפסוקים 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ'. עַד 'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל', והיינו עד פרק קל"ז. וְקַיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ – וההלכה היא כמותו. וְחוֹתְמִין את אמירת ההלל ב'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָ לָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ' וְכוּ', כִּדְכַּתְבוּנָהּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּהָא מַסֶּכְתָּא – כפי שהתבאר בפרק ראשון של מסכת זו, שאומרים 'ואילו פינו מלא שירה כים' כנוסח שאומרים ב'נשמת כל חי', עד 'הן הם יודו ויברכו', וחותמים 'ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות'.

סְלִיקוּ לְהוּ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ