מסכת תענית פרק שלישי

משנה

עד עתה התבארו דיני תעניות על הגשמים המתעכבים, שבהם פותחים בתעניות קלות, ורק אחרי שלא נענו גוזרים תעניות חמורות. מכאן ואילך יבוארו דיני תעניות על צרות אחרות: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ, הָאָמוּר עד כאן, היינו בִּרְבִיעָה הָרִאשׁוֹנָה – בזמן הראוי לירידת גשמים ראשונים של החורף, שבו פותחים בתעניות קלות, והולכים ומחמירים, אֲבָל אם ירדו הגשמים בעיתם, והתחילה התבואה לצמוח, וצְמָחִים הם שֶׁשִּׁנוּ את גדילתם והתחילו להתייבש, הרי זו סכנה שאין אפשרות להשתהות בתפילה עליה, כי לאחר שיתקלקלו הצמחים לגמרי לא יוכלו לחזור ולצמוח כהוגן, ולכן אין מתחילים בתעניות קלות, אלא מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד, וכל החומר שיש בתעניות האחרונות של מניעת גשמים [שמתחילה התענית בערב, ואסורים ברחיצה ובסיכה וכו'], נוהגות בתעניות אלו מיד. וְכֵן כְּשֶׁפָּסְקוּ הגְשָׁמִים לאחר שהתחילו לרדת, ונמשך זמן ההפסקה שבֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם, הרי זו סכנה, כיון שכבר השרישו הזרעים בארץ מחמת הגשם הראשון, ואם לא ירדו גשמים נוספים יתקלקלו הזרעים, ולכן מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד, כלומר, אין עושים את סדר התעניות שהוזכר לעיל, אלא מתחילים מיד בתעניות החמורות, וכל החומרות שנוהגות בשבע התעניות האחרונות שהוזכרו לעיל, נוהגות כאן מיד, מִפְּנֵי שֶׁצוּרת ירידת גשמים כזו הִיא סימן למַכַּת בַּצֹּרֶת.

אם יָרְדוּ גשמים המועילים לַצְּמָחִים הרכים, אֲבָל לֹא ירדו גשמים המועילים לָאִילָן, ומדובר בזמן שהאילנות מלבלבים, שאם לא יירדו גשמים מיד, אינם צומחים. או שירדו לָאִילָן, אֲבָל לֹא ירדו כנצרך לַצְּמָחִים, וזה סימן שהגשמים הנצרכים לצמחים יתאחרו הרבה, או לא יֵרְדוּ כלל. וכן אם ירדו גשמים כנצרך לָזֶה וְלָזֶה – לצמחים ולאילנות, אֲבָל לֹא ירדו גשמים לְבוֹרוֹת וְלֹא לְשִׁיחִין וְלֹא לִמְעָרוֹת, והיינו כשכלו המים מהבורות, ואם לא יירדו גשמים מיד לצורך שתיית בני אדם, יש סכנה שימותו בצמא, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד.

גמרא

שנינו במשנה, 'סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת האלו האמור ברביעה הראשונה' וְכוּ', ומשמע מכך שכבר ברביעה ראשונה אם לא ירדו גשמים מתחילים להתענות. וּרְמִינְהִי – וקשה על כך ממה ששנינו בברייתא, רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה, שלא ירדו בהם גשמים, זהו הזמן לִשְׁאוֹל – לבקש עליהם בתפילה. ואם לא ירדו גשמים גם ברביעה שְׁלִישִׁית, זהו הזמן לְהִתְעַנּוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה, באמת זמן התעניות על ירידת הגשמים הוא ברביעה שלישית, וכמבואר בברייתא, והָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת התנא במשנתנו, סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ, הָאָמוּר, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁיָּצְתָה רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, והתנא מכנה את כל הזמנים הללו כ'רביעה ראשונה' כיון שכל ירידת גשמים מכונה 'רביעה', ועדיין לא ירד אפילו הגשם הראשון. אֲבָל יָרְדוּ גְּשָׁמִים בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה, וְצָמְחוּ – התחילה התבואה לצמוח, וְחָזְרוּ וְשִׁנּוּ – השתנו הצמחים, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד.

שנינו במשנה, 'אבל צמחים ששינו, מתריעין עליהן מיד'. אָמַר רַב נַחְמָן, דַּוְקָא שִׁנּוּ – אם השתנו הצמחים, יש להתריע מיד, אֲבָל יָבְשׁוּ הצמחים, לֹא – אין מתריעים מיד, כיון שלצמחים אלו כבר אין תקנה, ויש צורך לזרוע אחרים תחתיהם, והרי זה כאילו עדיין לא ירדו גשמים כלל בשנה זו, שמתריעין כסדר תעניות ששנינו לעיל. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – פשוט שכן הוא הדין, שהרי 'שִׁנּוּ' תְּנַן – שנינו במשנה דין זה לגבי 'צמחים ששינו', ולא לגבי יבשו. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרך רב נחמן להשמיענו דין זה, אלא באופן דְּהָדַר אִיתְקַן – שחזרו הצמחים ונתקנו במקצת, והיינו שהחלו לצמוח מעט בקנה אחרי שהתייבשו, מַהוּ דְּתֵימָא אִיתְקַנְתָּא מִלְּתָא הוּא – סבור היית לומר שזהו תיקון היכול להועיל, ויש להתריע על כך מיד, שיתוקן הדבר לגמרי, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיע לנו רב נחמן שאין הדבר כן, ולאחר שיבשו הצמחים לא יחזרו לגדול כהוגן, והתפילה על כך היא תפילת שוא, ולכן אין מתריעין אלא כסדר תעניות האמור לעיל, כאילו לא ירדו גשמים כלל.

שנינו במשנה, 'יָרְדוּ לַצְּמָחִים, אֲבָל לֹא לְאִילָן'. מבארת הגמרא, דְּאָתָא נִיחָא – היינו באופן שירדו הגשמים בנחת, שגשם זה טוב לצמחים, אך גשם כזה אינו משקה בעומק האדמה, כנצרך לאילנות. 'לְאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִים', דְּאָתָא רַזְיָא – היינו באופן שירדו הגשמים בכח, שגשם זה מועיל לאילנות, ואינו מועיל לצמחים. 'לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לְבוֹרוֹת וְלֹא לְשִׁיחִין וְלֹא לִמְעָרוֹת', היינו דְּאָתָא הָכִי וְהָכִי – שירדו גם גשמים חזקים, וגם גשמים היורדים בנחת, אבל לא ירדו בכמות המספיקה למילוי הבורות השיחין והמערות, לצורך שתיית בני אדם.