מסכת תענית – פרק שני
משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, מוסיפים בתפילת העמידה של תעניות שש ברכות, ומשנתנו מבארת את נוסח החתימות של אותן הברכות: עַל הברכה הָרִאשׁוֹנָה, והיא ברכת 'גואל ישראל' שבשמונה עשרה, שמוסיפים בה דברים [וכיון שהיא ברכה הקבועה בשמונה עשרה, ורק מוסיפים בה דברים, אינה מנויה כברכה בפני עצמה כמו שש הברכות שאחריה, שהם תוספת של ברכות שלמות ממש, ומכל מקום מכנה אותה המשנה כברכה 'ראשונה' של ברכות המיוחדות לתעניות] הוּא אוֹמֵר בחתימתה 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה', שאמר לו ה' שלא ישחט את יצחק, 'הוּא יַעֲנֶה אוֹתָנוּ וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקָתֵנוּ בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אתה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל', ושייכות החתימה לברכה, שכיון שנגאל יצחק, נגאלו כל ישראל. עַל הברכה הַשֵּׁנִית, שהיא 'זכרונות', הוּא מסיים ואוֹמֵר, 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף וְכוּ' הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת', ושייכות החתימה לברכה, לפי שהיו אבותינו במצרים שכוחים הרבה שנים, והתייאשו מהגאולה, והקדוש ברוך הוא זכרם וגאלם, ולכן מזכירים אותם בברכה זו של זכרונות. עַל הברכה הַשְּׁלִישִׁית, שהיא 'שופרות', הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל' וכו' שנפלו לפניו חומות יריחו, 'הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה', כיון שגם יהושע נענה ביריחו על ידי תרועת שופרות. עַל הברכה הָרְבִיעִית, שהיא 'אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני', הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה לִשְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה' וכו' כאשר התקבצו הפלישתים להלחם בישראל, 'הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' שׁוֹמֵעַ צְעָקָה', ושייכות החתימה לברכה, כיון שנאמר אצל שמואל (שמואל א' ז ט) 'וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה", וזהו מעין הברכה של 'אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני'. עַל הברכה הַחֲמִישִׁית, שהיא 'אשא עיני אל ההרים' הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל' וכו' שירדה אש מהשמים על קרבנו, 'הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה', כיון שנאמר אצל אליהו (מלכים א' יח לז) 'עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי', וזה מעין החתימה של 'שומע תפילה'. עַל הברכה הַשִּׁשִּׁית, שהיא 'ממעמקים קראתיך ה", הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה לְיוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּגָה וְכוּ' הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה', כיון שגם יונה הנביא קרא אל ה' ממעמקים, וגם יונה הזכיר לשון צרה בתפילתו, שנאמר (יונה ב ג) 'קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי'. עַל הברכה הַשְּׁבִיעִית [שהיא השישית מהברכות הנוספות, ושביעית כאשר מונים עמהן את ברכת גואל ישראל], הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה לְדָוִד וּשְׁלֹמֹה בְנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם' וכו' והיינו כשהתפלל דוד שיפסק הרעב מעל ישראל, ושלמה התפלל כשהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים, 'הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ', ושייכות החתימה לברכה, לפי שגם דוד וגם שלמה התפללו ונענו בבקשתם על ארץ ישראל ועל בית המקדש, שהוא עיקר הארץ.
מַעֲשֶׂה היה בִימֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן בעיר ציפורי, שֶׁגזרו תענית מפני מניעת הגשמים, ועָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְגָמַר אֶת כָּל הַבְּרָכָה של 'גואל ישראל', וְלֹא עָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן, אלא אמרו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ואמר השמש 'תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים, תְּקָעוּ', ולא תקעו מיד, אלא אמר שליח הציבור 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם', ואז תקעו 'תקיעה, תרועה, תקיעה' [והטעם שעשו כן, כיון שלא ענו 'אמן' אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אם היו תוקעים מיד היה נראה שאין התקיעה על הברכה עצמה אלא על אמירת בשכמל"ו, שהיא כברכה בפני עצמה, ולכן אמרו אחר כך 'מי שענה' וכו', ואחר כך תקעו (ר"ן)]. ולאחר סיום הברכה השניה, שהיא הראשונה משש הברכות שמוסיפים, והיא ברכת 'זכרונות', אמר השמש 'הָרִיעוּ בְנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ', ולא הריעו מיד, אלא אמר שליח הציבור 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּיַם סוּף וכו' הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם', והריעו 'תרועה, תקיעה, תרועה'. וְכֵן עשו בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה, באחת אומר 'תיקעו', והם תוקעים ומריעים ותוקעים, ובאחת אומר 'הריעו', והם מריעים ותוקעים ומריעים. וּכְשֶׁבָּא דָבָר זֶה אֵצֶל חֲכָמִים, שלא אמרו 'אמן' אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אָמְרוּ חכמים, לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעֲרֵי הַמִּזְרָח וּבְהַר הַבָּיִת, שכיון שהיו מזכירים את השם המפורש, לא היה די באמירת אמן, אלא אמרו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אבל בשאר המקומות לא נהגו כן [אבל מה שתקעו והריעו על כל ברכה אינו שייך דוקא להר הבית, אלא בכל מקום היו נוהגים כן].
המשנה דנה כעת בענין הכהנים העובדים בבית המקדש, האם עליהם להתענות בתעניות אלו של עיכוב הגשמים. ולהבנת המשנה יש להקדים שהכהנים העובדים בבית המקדש היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות, ובכל שבוע היתה עובדת משמרת אחת. וכל משמרת היתה מחולקת לשבעה 'בתי אב', כל בית אב היה עובד יום אחד באותו שבוע. בשָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת הרִאשׁוֹנוֹת שגוזרים על הציבור מפני עיכוב הגשמים, שאינם תעניות חמורות כל כך, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר, העובדים באותו שבוע בבית המקדש, אך אינם עובדים באותו היום, מִתְעַנִּין, וְלֹא מַשְׁלִימִין – אינם מסיימים את התענית, אלא אוכלים קודם סוף היום, ואף שאינם עובדים באותו יום, הקילו עליהם חכמים כיון שיש בהם צורך במקדש, שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב העובדים באותו יום, יהיה להם כח לסייעם בעבודה. ואַנְשֵׁי בֵית אָב העובדים במקדש ביום התענית, לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כלל. ובשלש תעניות שְׁנִיּוֹת שגוזרים על הציבור, שהם חמורות יותר, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר העובדים באותו שבוע אך לא באותו יום, מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין – מסיימים את התענית, ואַנְשֵׁי בֵית אָב העובדים ביום התענית מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין. שֶׁבַע תעניות אַחֲרוֹנוֹת, שהם חמורות ביותר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ – אנשי משמר ואנשי בית אב, מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, בשָׁלשׁ תעניות הרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ – אנשי משמר ואנשי בית אב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כלל. ובשָׁלשׁ תעניות שְׁנִיּוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, ואַנְשֵׁי בֵית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כלל. ובשֶׁבַע תעניות אַחֲרוֹנוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, ואַנְשֵׁי בֵית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין.
(ספר יוחסין)
