מצוה סה) שלא לענות יתום ואלמנה

פרשת משפטים

"כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב כא)

מצוות לא תעשה, שלא נכביד במעשה או אפילו בדיבור על היתומים והאלמנות, שנאמר 'כל אלמנה ויתום לא תענון', אלא כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת, בחסד ובחמלה.

משרשי המצוה, לפי שאנשים אלו הם חלשים, ואין להם מי שיטען טענותם בכל נפש, כמו שהיה עושה בעל האלמנה או אביהם של היתומים, אם היה קיים, ולכן הזהירתנו תורתנו השלמה לקנות מדת חסד ורחמים בנפשנו, ונהיה ישרים בכל מעשינו, ונחוס ונחמול עליהם ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קיים.

מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל שאין הדבר תלוי בעשירות ועניות, אלא אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו. ולא נדבר אליהם אלא בלשון רכה, וינהג בהם האדם מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה, ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מעל ממון עצמו. ואם יש להם ריב עם שום אדם, בית דין חייבים לטעון בשביל היתומים כנגד התובע אותם, וטוענים לתועלתם כל מה שיחשבו שהיה יכול אביהם לטעון.

ומכל מקום אמרו בהם שמותר לענותם קצת לתועלתם, כגון הרב לתלמידו של תורה או של אמנות, אבל אפילו לתועלתם – מצוה להקל בהם יותר משאר כל אדם. ואמרו גם כן שברית כרותה להם שנענים מצעקתם, שנאמר 'שמוע אשמע צעקתו'.

והם נקראים 'יתומים' לענין מצוה זו עד שיגיעו לגיל שלא יהיו צריכים בעסקיהם עזרה מאדם גדול, אלא עושים כל צרכי עצמם כשאר בני אדם גדולים.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, שחייבים כולם לנהוג עמהם דרך נחת וכבוד. והעובר עליה והכעיסם או הקניטם, או רדה בהם, או איבד ממונם, וכל שכן אם הכה אותם, הרי זה עובר בלא תעשה. והשם יתברך שהוא בוחן לבבות תובע צערם, והרי ענשו מפרש בתורה, שנאמר והרגתי אתכם בחרב, כלומר מדה כנגד מדה, שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. ואם אשה היא המענה, תמות, ובעלה ישא אחרת שתענה את בניה. ודרשו חז"ל את הפסוק 'כי אם צעק יצעק אלי', בן קובל לאביו, אשה לבעלה, אלמנה ויתום קובלים אלי, ושמעתי כי חנון אני.