יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מצוה רלא) שלא לקלל אדם מישראל

פרשת קדושים

"לא תקלל חרש…" (ויקרא יט יד)

מצוות לא תעשה, שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואף על פי שאינו שומע את הקללה, שנאמר 'לא תקלל חרש', כלומר, אף מי שאינו שומע קללתך. ואף על פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל ואיזה כח יש בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששים לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם – גם קללת הדיוט – תעשה רושם במקולל, ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משרשי המצוה הוא שמנענו השם מלהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מלהזיק להם במעשה, וכעין ענין זה אמרו חז"ל 'ברית כרותה לשפתים', כלומר, שיש כח בדברי פי אדם.

ואפשר לומר, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק רוחני, ניתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע.

ואפשר לומר עוד, כי מענין המצוה הוא להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שנתקלל, ויגרום הדבר למריבה ביניהם.

מדיני המצוה, שאסור לקלל בשום לשון של קללה, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם משמות ה', או בכנוי, ובכל לשון שקלל חייב, ואף השמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכנויין. ואפילו המקלל את עצמו, לוקה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך מאד'.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום, ובכל זמן, באנשים ובנשים.

 

"דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם". (מכות כג:)