פרשת אמור
"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה" (ויקרא כג טו)
מצוות עשה לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר, שהוא יום ששה עשר בניסן, שנאמר 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה'. והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן למנות את השבועות.
משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרם של ישראל אינו אלא התורה, ועבור התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה', כלומר, שתקבלו את התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן היציאה מעבדות לחירות, ולכן יעשה ה' למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר.
ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד המונה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
וזה הטעם לכך שאנו מונים לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ומכל מקום אף אחרי שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו אין מזכירים את הימים הנשארים, לפי שאין לשנות את נוסח החשבון באמצעו.
ונוהגת מצוה זו מדאוריתא, בכל מקום, באנשים, בזמן שבית המקדש קיים, שנוהג קרבן העומר. וכן נוהגת מדרבנן בכל מקום, ואפילו כשאין עומר קרב.
