פרשת בהר
"ובשנה השביעית וכו' שדך לא תזרע" (ויקרא כה, ד)
מצוות לא תעשה, שלא נעבוד האדמה בשנה השביעית, שהיא נקראת שנת השמיטה, שנאמר 'ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע'.
משרשי המצוה, לקבוע בליבנו, ולצייר ציור חזק במחשבתנו, את ענין חידוש העולם, כי 'ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ', וביום השביעי שלא ברא דבר, כתב לשון 'מנוחה' על עצמו. וכדי להסיר ולשרש מרעיוננו דבר קדמות העולם אשר יאמינו בזה הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו למנות בכל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, כמו שאנו מונים ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה, שאין כל ישראל על אדמתם, ובארץ ישראל דוקא.
והעובר על זה, ועבד אדמתו בזמן שבית המקדש קיים באחת מן העבודות האסורות מדאורייתא, לוקה.
