יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מצוה שלב) מצות קידוש שנת היובל

פרשת בהר

"וקידשתם את שנת החמשים שנה" (ויקרא כה י)

מצוות עשה, לקדש את שנת החמשים כמו שנת השמיטה, כלומר בביטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר 'וקדשתם את שנת החמשים שנה'. וביאר הכתוב שענין הקדושה הוא שיהיו פירותיה ותבואתה מופקרים, ושיהיו העבדים יוצאים מתחת יד האדון, שאמר הכתוב אחר כן 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה', כלומר חירות לעבדים, ונאמר 'כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה', כלומר שתהיה התבואה הפקר ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור גם בשנת היובל, וכל שמותר בה מותר בה, והחיוב על העושה שוה בשניהם. ודין הפירות באכילה ובמכירה ובביעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל, שהיא משמטת כספים, ודוקא בסופה. ויתר יובל על השביעית, שמשמט קרקע ומוציא עבדים, ובתחילת השנה.

ושנת יובל אינו עולה ממנין שני השבוע, אלא מונין תשע וארבעים שנה שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמיטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמישים, ושנת אחת וחמישים מתחילים למנות יובל אחר, והיא התחלת שש שנים של שבוע.

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שהתבאר למעלה. ומן הדומה שהיו סנהדרין מתקבצין בקידוש השנה, ומברכין עליה 'לקדש שנים', ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרים לבתיהם והקרקעות חוזרין לבעליהם.

והעובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם. ועונשו גדול מאד, שהוא כאילו כופר בחדוש העולם.

 

"דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם". (מכות כג:)