פרשת בהר
"את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה לז)
מצוות לא תעשה, שלא להלוות ברבית לישראל, שנאמר 'את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך', ואין אלו שני לאוין, אלא לאו אחד שבא בשתי לשונות, כי דרך התורה לכפול את האזהרות לפעמים, בדברים שחפץ הא-ל להרחיקנו מהם הרבה, וכמו כן תתמיד התורה התראות במה שיש עלינו להזהר בו, כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור, יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הענין, כדי שיהא המזורז נזכר וזריז על הענין על כל פנים. ואם אמנם כי ראוי האדם להזהר בדבר ה' עד מאד, ואף כי ישמע דברו ברמז קטן, מחסדיו הרבים על בריותיו כפל להם האזהרות פעמים רבות בקצת מקומות, כאשר ייסר איש את בנו, על כן נודה לשמו הגדול סלה ברוב הטובות אשר גמלנו ברוך הוא.
משרשי המצוה, כי הא-ל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן צוה להסיר מכשול מדרכם, לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר על זה והלוה בריבית האסורה מן התורה עבר על איסור לא תעשה.
