פרשת בחוקותי
"וכל מעשר בקר… העשירי יהיה קודש" (ויקרא כז לב)
מצוות עשה, לעשר את כל הבהמות הטהורות הנולדות בעדרינו בכל שנה ושנה, ולהביא המעשר לירושלים ולאוכלו שם, אחר שיוקרבו החלב והדם במזבח, שנאמר 'וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה". כיצד מעשרים, כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן, כדי שלא יהיו שנים יכולים לצאת כאחד, ומעמיד אימותיהן מבחוץ והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולם ויצאו מן הדיר לקראתם מעצמם ולא מכח אחר, ומונה אותן בשבט, אחד שנים שלשה ארבעה וכן עד עשרה, והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא (-צבע אדום) ואומר 'הרי זה מעשר'.
משרשי המצוה, שהא-ל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרוב בני האדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, על כן סיבב בתבונתו שידעו הכל דברי תורתו, שהרי אין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם, ולכן כשיעלה כל איש את מעשר כל בהמותיו בכל שנה לירושלים, שזהו מקום עסק החכמה והתורה, ושם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר שני של התבואה בארבע שני השמטה, וכן נטע רבעי שנאכל שם, או שילך הוא עצמו ללמוד שם תורה, או שישלח שם את אחד מבניו שילמד שם ויהיה ניזון באותן פירות. ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון.
ומצוה זו נוהגת באנשים ובנשים, בישראלים בכהנים ובלויים, בארץ ובחוצה לארץ, בין כשבית המקדש קיים ובין כשאינו קיים. ואולם, לאחר שנחרב הבית גזרו חכמים שלא יעשרו מעשר בהמה, מחשש שיטעו ויאכלום בקדושתם, שלא כדין, והוא עוון גדול, ולכן אין מעשרים את הבהמות כלל בזמן הזה.
