פרשת קרח
"אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם" (במדבר יח יז)
מצוות לא תעשה, שלא נפדה בכור בהמה טהורה, ומפני שהתורה ציותה לפדות פטר חמור, אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת, על כן ציותה התורה בפירוש שלא נפדה אותו לעולם, ואפילו עבר ופדהו – אינו פדוי. ועל זה נאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם", ביאר הכתוב שלש הבהמות הטהורות שהן בחיוב מצות בכור, כי מיני החיה, שהן שבעה, אינם בתורת בכורות.
מדיני המצוה, כתב הרמב"ם ז"ל, 'הבכור, כמו שאין פודין אותו, כך אין הכהן יכול למוכרו בעודו תם, דכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן זכות בו למוכרו. ובזמן הזה, שאין בית, הואיל ולאכילה עומד – הרי זה מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן בין לישראל'. ובודאי שזה שאמר הרמב"ם ז"ל 'הואיל ולאכילה עומד', כוונתו לומר לכשיפול בו מום, ובכור בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, בין חי בין שחוט, לכל אדם ואפילו לגוי, דחולין גמורים הוא, כמו שכתוב 'הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. ומכל מקום הזהירו חכמים שלא למוכרו בשוק דרך פרהסיא, אלא בבית.
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, כמו מצות קידוש בכור בהמה טהורה שהוא נוהג בארץ ישראל בלבד, כדעת קצת המפרשים, בין בפני הבית ושלא בפני הבית. ומי שהביא בכור מחוצה לארץ לארץ ישראל, אין מקבלין ממנו, ולא יקרב, דחולין גמורים הוא.
והכל חייבין במצוה זו, כהנים לוים וישראלים. והעובר על זה, ופדה בכור בהמה טהורה, אף על פי שלא הועילו לו מעשיו, ואינו פדוי, אלא בקדושתו הוא כמו שהיה, עבר על לאו, שלענין העבירה לא איכפת לנו אם הועילו מעשיו או לא, אבל אינו לוקה, לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה.
