פרשת עקב
"ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח י)
מצוות עשה, לברך את ה' יתברך אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים, שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה' וגו'.
משרשי המצוה: יש להקדים, כי לה' ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכולת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו – אם טוב ואם רע – לא יוסיף ולא יגרע, על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות 'ברוך אתה השם', או 'יתברך', אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל ועל הברכות, הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר יהיה שם רצונו הטוב. אלא ענין הברכה שאנו אומרים לפניו הוא רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו כי הוא המברך, ויכלול כל הטובות, ומתוך התעוררות הטוב הזה בנפשינו ויחוד מחשבותינו להודות אליו, שכל הטובות כלולות בו, והוא המולך עליהם לשלחם על כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו. ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים דעת, או סליחה לעונותינו, או רפואה, או עושר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרים ומודים אליו בזה, לומר כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות, כמתגנב.
ונמצא לפי טעם זה, שיהיה 'ברוך' – תואר, כלומר, הודאה עליו כי הוא כולל כל הברכות. ובלשון 'יתברך' שאנו מזכירים תמיד, שהכוונה בו שאנחנו מתחננים אליו שיהיה רצון מלפניו לסובב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פירוש 'יתברך', כלומר, יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך, ומודים כי ממך תתפשט הברכה בכל, ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם, וישלם חפצו, שהוא חפץ להטיב.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, שאף על פי שהתורה לא תחייב אותנו לברך כי אם אחר שנשבע במזון, חז"ל חייבונו לברך גם כן אחר כל דבר שיהנה אדם ממנו, בין שהוא מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהן הארץ, או מכל שאר דברים.
ונוסח הברכות כולן, עזרא הסופר ובית דינו תקנום (ואף על פי שאמרו חז"ל שמשה תקן ברכת הזן, יהושע ברכת הארץ, על עיקר תוכן הברכה אמרו כן, אבל את נוסח הברכות – עזרא ובית דינו תקנום), ואין ראוי להוסיף או לגרוע בנוסח שלהם, וכל המשנה בהן אינו אלא טועה, ומכל מקום בדיעבד מי ששינה או ששכח קצת מנוסח הברכה, כל זמן שהזכיר עיקר משמעותה ואמר חתימתה כתיקונה, אין מחזירים אותו.
ונוהגת מצוה זו מן התורה בכל מקום ובכל זמן באנשים, ובנשים יש ספק אם חייבות בה מן התורה או מדרבנן.
