מצוה תקלו) שלא להלין את התלוי על העץ או את המת בביתו

פרשת כי תצא

"לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא כג)

מצוות לא תעשה, שלא נעזוב את התלוי שילין לילה על העץ, שנאמר 'לא תלין נבלתו על העץ', ולשון ספרי, לא תלין נבלתו על העץ, זו מצות לא תעשה.

ואף המלין מת סתם, אם אינו עושה זאת לכבודו של המת, עובר בלאו.

ופרטי המצוה יבוארו להלן – מצוה תקלז.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ביאור רחב של המצוה

מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁמִּי שֶׁהִתְחַיֵּב תְּלִיָּה (מצוה תקלה), לֹּא נַשְׁאִירֵנוּ תָּלוּי כָּל הַלַּיְלָה עַל הָעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא כג) 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ', אֶלָּא נִקְבְּרֵנוּ בְּאוֹתוֹ יוֹם.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, כְּפִי שֶׁיְּבֹאַר לְהַלָּן (מצוה תקלז), מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סנהדרין מו.) בְּבֵאוּר הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי', כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת, מִפְּנֵי מַה אָדָם זֶה תָּלוּי, מִפְּנֵי שֶּׁקִּלֵּל אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא בְּהַזְכִּירָם דָּבָר זֶה וּבְהַעֲלוֹתָם הַדָּבָר בְּפִיהֶם, שֶׁהֵם מְחַלְּלִים שֵׁם שָׁמַיִם וְגוֹמְלִים רַע לְנַפְשָׁם (שֶׁהֲרֵי הִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה תקלה) שֶׁהַנִּתְלִים הֵם רַק מְגַדֵּף אֶת שֵׁם ה', וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַף בְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שַׁיָּךְ טַּעַם זֶה, שֶׁלֹּא רָצְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבְּנֵי אָדָם יְדַבְּרוּ וְיַעֲלוּ בְּפִיהֶם אֶת עִנְיְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָבַד אוֹתוֹ אָדָם), וְהָאֵל שֶׁחָפֵץ בְּטוֹבַת בְּרִיּוֹתָיו מְנָעָם מִדָּבָר זֶה מִפְּנֵי כָּךְ.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶּׁאֵין מִצְוָה זוֹ בְּנִתְּלָה לְבַד, אֶלָּא כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִצְוָה לְקָבְרָם בְּיוֹם הֲרִיגָתָם. וּבִכְלָל מִצְוָה זוֹ לִקְבּוֹר כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּיוֹם מוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי כֵּן יִקְרְאוּ חֲזַ"ל לְמֵת שֶּׁאֵין מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּקְבוּרָתוֹ 'מֵת מִצְוָה', כְּלוֹמַר שֶׁמִּצְוָה עַל הַכֹּל לְקוֹבְרוֹ מִצַּד הַצִּוּוּי הַזֶּה. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁשְּׁנֵי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְיֻחָדִים לַהֲרוּגֵי בֵּית דִּין, אֶחָד לַנִּסְקָלִים וְלַנִּשְׂרָפִים שֶׁדִּינָם חָמוּר, וְאֶחָד לַנֶּהֱרָגִים וְלַנֶּחְנָקִים שֶׁדִּינָם קַל, וְאַף שֶׁשְּׁנֵיהֶם רְשָׁעִים (וְלָכֵן לֹא קְבָרוּם בְּקִבְרֵי אֲבוֹתָם, שֶּׁאֵין קוֹבְרִים רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק), אֵין קוֹבְרִים רָשָׁע חָמוּר אֵצֶל רָשָׁע קַל מִמֶּנּוּ. וְאַחַר שֶׁנִתְאֲכֵּל בְּשַׂר הַנִּדּוֹן בִּמְקוֹם קְבוּרָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ הַזְּמַן שֶׁהִתְכַּפֵּר עֲווֹנוֹ, מְלַקְּטִים אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ לְעִנְיָן הֲרוּגֵי בֵּית דִּין בִּזְמַן שֶׁנּוֹהֲגִים דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וּלְעִנְיַן שְׁאָר מְתֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, שֶׁמִּצְוָה לְקָבְרָם בְּיוֹם מִיתָתָם, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְהֵלִין אֶת הַמֵּת שֶׁלֹּא לִכְבוֹדוֹ, עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה זֶה, מִלְּבַד שֶּׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה כַּמְּבֹאָר לְהַלָּן (מצוה תקלז).