פרשת אמור
"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (ויקרא כג יד)
מצוות לא תעשה, שלא לאכול מהתבואה החדשה קודם שיסתיים יום ששה עשר בניסן. שנאמר 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה'.
מצוות לא תעשה, שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם הזמן הנזכר, כלומר, אף על פי שלא עשה פת מן התבואה, ולא טחנה ולא ריקדה, אלא קלה מן החטים או מן השעורים באש, ואכל מהן, חייב.
מצוות לא תעשה, שלא נאכל כרמל חדש קודם הזמן הנזכר, וה'כרמל' נקרא תבואה קלויה בעודה בשבלים. ואמרו חכמים, אכל מן החדש לחם, וקלי, וכרמל, חייב על כל אחת ואחת.
משרשי המצוה, לפי שעיקר מחייתם של הבריות היא בתבואות, על כן ראוי להקריב מהן קרבן לה' אשר נתנם, בטרם יהנו מהן בריותיו, וכל זה כדי להכשיר עצמנו שנהיה ראויים לקבל מטובו.
וביום ששה עשר בניסן, היינו מקריבים בזמן שבית המקדש קיים קרבן העומר מהתבואה החדשה, מן השעורים, כי היא התבואה הממהרת להבשיל יותר מן החיטים, והיא מתירה באכילה את כל התבואות.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל שחמש תבואות בכלל איסור החדש, והן: חטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון. ובזמן שבית המקדש קיים, משקרב העומר ביום ששה עשר בניסן היה מותר החדש בירושלים, ומקומות הרחוקים מותרים אחר חצות, לפי שאין בית דין מתעצלים בו עד אחר חצות, ועל כן היה מותר להם בכל מקום לסמוך על חזקה זו. והיום, בעונותינו, שאין מקדש, אסור מן התורה כל היום. ובמקומות שעושים שני ימים טובים, אסור כל יום שבעה עשר עד לערב מדרבנן.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שהוא חרב.
