פרשת בחוקותי
"תער לא יעבור על ראשו… גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו ה)
מצוות לא תעשה, שלא יגלח הנזיר (והוא האדם שהפריש עצמו מן היין) את שערותיו כל ימי נזירותו, שנאמר 'תער לא יעבר על ראשו'.
ומצוות עשה, שנצטוה הנזיר לגדל שיער ראשו כל ימי הזירו לה', שנאמר 'גדל פרע שער ראשו'.
משרשי המצוה, בהיות שרצון ה' הוא שתהיה בעולם בריה המורכבת מחומר ושכל, וזהו האדם, ומחמת כן נשתעבד גם שכל האדם לשכון בבתי חומר, וכתוצאה מזה מוכרח האדם לפעמים לנטות מעבודת בוראו ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית מבלי שישגיח עליו האדם. אך כיון שעיקר מטרת יצירת האדם היא לחלק הרוחני והשכלי שבו, לכן בכל עת שיוכל למעט בעבודת החומר ולשים מגמתו לעבודת קונו, אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש לגמרי את מלאכת הבית ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עוון – מאחר שה' חפץ שתהיה לו בריה כזו המורכבת משכל וחומר, ועל זה אמר שלמה המלך 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם'. וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר, ודביקותו בחלק השכל, וכדי להכניע את היצר המושך את האדם להנאות העולם הזה נצטוה הנזיר לגלח את כל שערו במלאות ימי נזרו, ואין לו רשות לתקן את שערותיו קודם לכן ולתקנם במקצת, כי אין ספק שהשיער הגדול ביותר, או הגילוח הגמור – יפסידו את תואר ויופי האדם. ואף על פי כן אמרו חז"ל שהנזיר מביא קרבן מאחר וציער את עצמו שלא לשתות יין, ופירוש הדבר הוא, מאחר והתבאר שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בגופו, ראוי לו להביא כפרה על נפשו, כי אולי נטה מן הגדר המחויב עליו בענין גופו ונשמתו, ושמא טבעו ובנין גופו הוא באופן שהנזירות נחשבת עבורו עינוי יותר מדאי גדול, וכל דרכי השם יתברך ישרים, וצדיקים ילכו בם.
ונוהגת מצוות עשה ומצוות לא תעשה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, שכל מי שקיבל עליו נזירות, ואפילו בזמן הזה, אסור לגלח אפילו שערה אחת.
ומי שנדר נזירות בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשו בעונות אין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. ואף חייב הוא לעלות לארץ ישראל ולנהוג שם נזירותו, עד שימות או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו.
