פרשת חקת
"וביום השבת שני כבשים בני שנה… ובראשי חדשיכם תקריבו עולה… וביום הביכורים… והקרבתם עולה" (במדבר כח ט-יא, כו)
מצוות עשה שנצטוו ישראל להקריב שני כבשים קרבן בכל יום שבת, מוסף (-תוספת) על קרבן התמיד של כל יום, והוא הנקרא מוסף שבת, שנאמר 'וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים' וגו'.
משרשי המצוה, כדי שנקבע במחשבתנו עם מעשה הקרבן, גודל היום ורוב קדושתו, וכי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.
וכן מצוות עשה שנקריב בכל ראש חדש קרבן מוסף (-נוסף על התמידים הקרבים כל יום), פרים בני בקר שנים, איל אחד, שבעה כבשים בני שנה, ושעיר עזים אחד לחטאת.
משרשי המצוה, כי בחידושה של לבנה לפעולות האדם יתחדש ענין, והכל נעשה בדברו של הקדוש ברוך הוא ובגזירתו, וראוי לנו גם כן לחדש ולהקריב קרבן נוסף על שאר הימים לשמו ברוך הוא, להעיר רוחנו ולקבוע בלבבינו כי כל החידושים ההווים בעולם באים מאיתו ברוך הוא, וכל כוחם של הגלגלים לא ימצא רק מהשם לבדו, ועם המחשבה הזכה הזאת והאמיתית תתעלה נפשנו, וברכת השם יתברך תחול על ראשינו.
מצוות עשה שנצטוו ישראל להקריב קרבן מוסף ביום חג השבועות, שהוא יום ששי בסיון, שנאמר 'וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם… והקרבתם עולה לריח ניחוח לה'…'.
