ספר המדע: הלכות דעות, פרק ד, יג-טו
יג) לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין [-רפויים] כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזה כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי, חלאים רעים באים. ובמה ירפה אדם מעיו אם אירע לו שיתאמצו מעט, אם היה בחור, יאכל בבקר בבקר מלוחים שלוקים, מתובלין בשמן זית ובמורייס ובמלח, בלא פת, או ישתה מי שלק של תרדין, או כרוב בשמן זית ומורייס ומלח. ואם היה זקן, ישתה דבש מזוג במים חמים בבקר, וישהא כמו ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו. ויעשה כן יום אחד, או שלשה או ארבעה ימים אם צריך לכך, עד שירפו מעיו:
יד) ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפין, אין חולי בא עליו, וכחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים:
טו) וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהא נקביו או מי שמעיו קשין, אפילו אכל מאכלות טובים, ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים, וכחו תשש. ואכילה גסה [-אכילה כאשר האדם שבע] לגוף כל אדם הרי היא כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו', כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר דברים בטלים ואסורים, אלא בצרכיו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
