ספר המדע: הלכות תלמוד תורה, פרק ד, ג-ה
ג) אם היה הרב מלמד מפיו לתלמידים, מלמד. ואם היה מלמד על פי מתרגם, הרי [המתרגם] עומד בינו ובין התלמידים, והרב אומר למתרגם, והמתרגם משמיע לכל התלמידים. וכשהם שואלין למתרגם, הוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם, ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב. ואין המתרגם רשאי, לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא אם כן היה המתורגמן אביו של חכם או רבו.
כאשר מזכיר הרב דבר בשם רבו או אביו, אומר הרב למתורגמן 'כך אמר לי רבי', או 'כך אמר לי אבא מרי', ואינו מזכיר את שמותיהם, וכשאומר המתורגמן את הדברים לעם, אומר בשם החכם, ומזכיר שמו של אבי הרב, או של רבו של הרב, ואומר 'כך אמר רבנא פלוני', ואף על פי שלא הזכיר הרב את שמו של החכם, לפי שאסור לרב לקרות לרבו או לאביו בשמו, מותר למתורגמן להזכיר את שמותיהם, ואין זה נחשב כמי שמשנה מדברי הרב:
ד) הרב שלימד, ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד לרב 'הבנתי', והוא באמת לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים, ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו, רבי, תורה היא, וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה:
ה) לא יהיה התלמיד בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה, והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום, לפיכך אמרו חכמים הראשונים 'אין הביישן למד, ולא הקפדן מלמד'. במה דברים אמורים, שאין לרב לכעוס על התלמידים, בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה, ומתרפין עליהן, ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים, כדי לחדדם. וכענין זה אמרו חכמים, 'זרוק מרה בתלמידים'. לפיכך, כיון שלפעמים צריך הרב לכעוס על התלמידים, אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עמהם, כדי שתהא אימתו עליהן, וילמדו ממנו במהרה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
