ספר המדע: הלכות תלמוד תורה, פרק ז, יג

יג) מי שנידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו. נידוהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו ובין שלא בפניו, ואין בין נידוי להפרה כלום – אין צורך לשהות זמן מסוים בין הנידוי לבין ההפרה, אלא מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב, ואם ראו בית דין שיש צורך להניח אדם זה בנידוי כמה שנים, מניחין, כפי רשעו. וכן אם ראו בית דין צורך להחמיר על אדם מסוים ולהחרים לזה לכתחלה, ולא לנדותו תחילה, וכן להחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו, או מי שיעמוד עמו בארבע אמות, מחרימין, כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצו החוטאים.

אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ, ולא ישית לבו להן, כענין שאמר שלמה בחכמתו 'גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך'. וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעים חרפתם ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו, וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים, ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן, וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה. במה דברים אמורים, שראוי לחכם למחול על כבודו, כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל, נענש, שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו הלה מחילה, ויסלח לו.