יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

ספר זמנים: הלכות שבת, פרק יא, ד-ה

ד) חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי, כגון זבוב שבמצרים, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום, מותר להרגן בשבת מיד כְּשֶׁיֵרָאוּ. ושאר כל המזיקין, אם היו רצין אחריו מותר להרגן, ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו, אסור להרגן. ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והורגן, מותר:
ה) המפשיט מן העור שיעור שיש בו כדי לעשות קמיע, חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. ואחד המולח ואחד המעבד חייב, שהמליחה מין עיבוד הוא. ואין עיבוד באוכלין. וכן המוחק [-מחליק] מן העור שיעור שיש בו כדי לעשות קמיע, חייב, ואי זהו 'מוחק', זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה, עד שיחליק פני העור:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!

 

"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת, שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה". (הקדמת הרמב"ם)