ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ו
ז) ואלו חולצות ולא מתייבמות, נשים האסורות על היבם באיסורי לאוין, והשניות לעריות האסורות מדברי סופרים, ואיסורי עשה, כמו שיתבאר. וכל אשה שהיא ספק מגורשת מבעלה, ומת בעלה ללא ילדים, חולצת ולא מתייבמת, שמא היא גרושה, ויפגע היבם באיסור ערוה, שהרי אשת אחיו שגירשה אסורה עליו משום ערוה לעולם, ואפילו לאחר שמת אחיו. אבל מי שהיא מקודשת לאחיו בספק קידושין, הרי היא כשאר כל היבמות, וחולצת או מתייבמת, שאין כאן דבר לחוש לו, שהרי אם חלו הקידושין, הרי היא זקוקה ליבומו, ואם לא חלו הקידושין הרי היא פנויה ומותרת לו. וכן אשת החרש, וזקנה ועקרה, הרי הן כשאר כל היבמות, רצה חולץ רצה מייבם, שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר, שהיו ראויות ללדת:
ח) ואלו הן שהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, אשת סריס חמה (-סריס משעת לידתו), ואנדרוגינוס, שיש לו סימני זכר וסימני נקבה, ואשת השוטה, ואשת הקטן, ואילונית (-שאינה ראויה ללדת), ומי שהיא ערוה – אסורה על היבם באיסור כרת. ומהיכן לומדים דינים אלו, שנאמר 'ולא ימחה שמו מישראל', פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי, הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו. 'והיה הבכור אשר תלד', פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה. 'לא תהיה אשת המת', פרט לאשת שוטה וקטן, מפני שאין להם אישות כלל, ואין קידושיהם תופסים. 'ולקחה לו לאשה', פרט למי שאסורה עליו באיסור ערוה, שיש בה כרת, שאין לו בה ליקוחין – אין קידושיו של היבם תופסים בה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
